2500 ימים
יום חמישי, ה7 לינואר 2010 - היום ה - 2500 ללא טל.
מניין ימים ארוך, ארוך מאוד, ארוך מדי.
2500 ימים שטל שלי לא עוזבת את הבית, לא לקניות, לא לבילויים, לא חוזרת מהצבא או מהאוניברסיטה, לא שבה מטיול בחו"ל, ימים בלי טל, ימים בלי דאגה לטל.
357 שבועות שלא ראיתי את בתי, לא שמעתי את קולה, לא צחקתי מבדיחה או ממעשה שטות שלה, לא הרחתי את ריחה, לא חיבקתי ולא חובקתי, לא ביליתי איתה אחה"צ יחדיו סתם כך או בבית קפה. לא שיחת טלפון ואף לא מסרון מטל.
2500 ימים של "יצירתיות" שלי - כיצד אשמר את זכרה באופן ייחודי. כיצד אגלה לעולם את טל שבחייה הקצרים צברה חוכמה ושמחת חיים שרבים התעודדו וחייכו כשפגשו אותה.
82 חודשים שכל 5 לחודש מחזיר אותי לאותו יום רביעי ה - למרץ 2003, היום בו טל שלי עלתה לאוטובוס בחיפה ממנו לא ירדה. לסיוט שהייתי נותן הכל שלא לחוות. סיוט של הורה שמחפש את בתו לאחר פיגוע ונאחז בכל שביב תקווה גם בהיותו במכון הפתולוגי באבו כביר. ואז שלא כמו באגדות, בחצות אומר רופא המכון "על סמך זיהוי וודאי טל נמצאת בחדר הקירור".
שש שנים 10 חודשים ויומיים הם תקופה ארוכה. בתקופה זו תינוק לומד כבר בכיתה ב'. בני כיתתה סיימו את חובת השרות הצבאי ואחרים מטיסים מטוסי קרב. המחזור של טל החל את חייו העצמאיים ואחרים עומדים לפני סיום לימודי התואר השני. סטודנט לרפואה החל מרפא חולים וטל שלי טמונה בשער הדס, בחיפה, ורק שיח השושנים שלראש מצבתה מצמיח מחזור נוסף של ורדים, ועולם כמנהגו נוהג?
2500 ימים ולילות מאז הועברתי בעל כורחי מחיי שיגרה אל מעבר לגדר ואני בחלקת השכול, נלחם את מלחמת דון קישוט בתחנות הזמן, מנסה להלחם בשכחה ולזעוק את זעקתי האילמת שיש לי בת! ואל לו לעולם לשכוח את טל שלי!
יושב אני בחדרה וכותב את אשר על ליבי. בניסיוני הנואש שוב לשמר ולהעלות את זכרה. והנה מצאתי סיבה להזכיר לכם, אתם הטרודים בחיי השגרה, שהיום לפני .... ומה יהיה ביום ה 3000 שגם הוא יגיע, מה אדלה ממעמקי נשמתי כדי להזכיר לכם אז?
יושב אני כאן בחדרה כשברקע נשמעות נשימותיה של בתי הצעירה שנולדה לפני שנתיים ושמונה חודשים. על טל היא כבר שמעה ואת תמונתה היא מכירה, ובני שיום גיוסו קרב ובא מי ישמור ויגן עליו? כולי תקווה ותפילה שהם יזכו למצות ולחיות את חייהם כאן בארצנו בבטחה ולאורך שנים.
