"אני עוד מחכה לך שתחזרי לשבת לידי..." - אריאל - חבר

"אני עדיין שומע אותה צוחקת..." - גיל - חבר

"צעקנו לשמיים שיחזירו לנו אותך.... אנחנו זקוקים לך טל ..." - שיר - חברה

"עטור מצחך זהב שחור..." - המורה לספרות

"למה נתת לטל כנפיים?..." - מעין - חברה

"תמיד טובת לב ומחייכת..." - דניאלה גלד - מחנכת

"שלושים לזיכרך" - חדוה

"את לא כאן ואני רואה אותך בכל מקום" - אבא

"פינת השלולית" - שיר

"אני זועק את מותך ונשאר בתוך הדממה זועק ונשאר בשממה ..." - אבא

"כבר שנתיים דמעות העצב והאובדן שייכות רק לך..." - אמא

"היי את, שם למעלה ! אנחנו אוהבים אותך ! ... " - תגובות מהבלוג

"Bring Me Down" - A member of " Useless ID" Band writing - Yotam Ben Horin

אבא - "נפרדנו בנשיקה..." (אזכרה 3 שנים)

אמא - "מחייכת איתך ואלייך..." (אזכרה 3 שנים)

"השארת אחרייך עולם אחר, עולם שחסרה בו טל." - אבא (אזכרה 4 שנים).

"משנכנס אדר ......... אני מרבה בעצב ובזיכרון" - אבא (אזכרה - 6 שנים)

2500 יום - מניין ימים ארוך, ארוך מאוד, ארוך מדי - אבא

"הולך בין המתים" - אבא 7 שנים

"עננים קטנים בצורת גמלים בשמיים " - אמא 7 שנים

"כי בלעדייך, טל , כל העיר הזאת ריקה" - גיל 7 שנים

"היום היה לי יותר עצוב ויותר קשה מהפעמים הקודמות" - שלמה בן קיקי 7 שנים

"אני עוד מחכה לך שתחזרי לשבת לידי...."

לפני שבוע היה פיגוע למעלה במרכז הכרמל, ליד הבורקס.
בהתחלה חשבנו שכלום לא קרה , רק עוד פיגוע.
בסופו של דבר מסתבר שכולנו נהרגנו חוץ ממך. מוזר לא הרגשנו כלום.
איזה ילד אחד שלא הכיר אותך אמר שאולי בגלל שרק את חסרה אז את זאת שנהרגה.
צחקנו עליו שהוא מטומטם כי הוא לא יודע שאת לא יכולה למות.
טל , כולם מדברים עלייך , כולם כותבים עלייך ושרים עלייך ואני יושב ומביט מהצד עם ידיים בכיסים, דווקא אני שהייתי כל כך קרוב אלייך , לא עושה כלום בעבורך, אפילו לבכות בשבילך אני לא יכול. אני מרגיש שצריך לעשות בעבורך משהו מדהים ויוצא דופן , דבר שמעולם לא נראה, משהו מיוחד, שיביע את הייחוד שלך. משהו שהוא כנראה מעבר ליכולתי.
כל דבר שאני אעשה לא יהיה מספיק טוב בשבילך ושום דבר לא יכבד אותך כמו שמגיע לך.
אפילו העצב שלי לא יהיה עצוב מספיק, לכן אני לא עושה ולא בוכה. אני רק יושב עם ידיים בכיסים וחושב עלייך. אני מנסה להיזכר בשיחות בינינו, בפתקים שכתבנו, בדברים שעשינו ביחד בכל הפעמים שהצחקנו אחד את השני ואפילו בפעמים שעצבנו אחד את השני.
אני מרגיש שאם רק אני אזכור אותך חזק מספיק זה יהיה כאילו את עוד כאן ולרגע זה מצליח והחיוך שלך מבזיק לי מול העיניים ומתפוגג מיד. אבל הרגע שהוא מופיע, הוא כל כך ברור ואמיתי שאני לא יכול להאמין שאת לא כאן.
אני עוד מחכה לך שתחזרי לשבת לידי.

 

"אני עדיין שומע אותה צוחקת..."  

עכשיו יום שבת , 07:30 בבוקר ואני חוזר מלילה ללא שינה בחורשה שבילינו יחד איתה כל כך הרבה. פשוט ישבנו בחורשה מול נרות דוממים ומדורה קטנה ושתקנו.
לעתים צחקנו , לעיתים בכינו אבל בעיקר שתקנו.
זה קשה להסביר איך זה לאבד מישהי כמו טל. אחת שכשצרפנו דעות של כל 50 החברים הקרובים שלה , מצאנו שבכתה רק פעמיים בשלוש השנים האחרונות.
אחת שידעה רק לצחוק , זו אחת שאי אפשר היה לתפוס ולהבהיל אותה בתמונות , כי היא תמיד רצה לכל מקום , יותר נכון דילגה.
אני פשוט יושב כל היום ונזכר בה. על מה שעשינו, על מה שדיברנו, ועל איך שתמיד תמיד צחקנו ושרנו. היא ידעה את המילים לכל השירים שאני מכיר ועוד הרבה שאני לא.
היא לימדה אותי הרבה. ממנה למדתי איך זה לחיות את החיים באמת – לקפוץ כשרוצים לקפוץ, לצחוק כשרוצים לצחוק ולתפוס טרמפים לתל אביב ביום שישי באמצע הגשם כשרוצים לעשות את זה.
אני עדיין שומע אותה צוחקת, לא יודע על מה, פשוט צוחקת.
אין אדם יותר חי בעולם הזה מטל ואין אדם בגיל שלי שהספיק יותר ממנה, גם בגיל 70 אני לא אספיק לעשות ולצחוק ולהנות כמו שהיא הספיקה ב - 17 וחצי השנים שלה.
ועכשיו , מה נשאר לי? הקיר ! אבל הקיר שותק, הוא לא צוחק ולא בוכה. אני מדבר אליו ואליה אבל הקיר לא עונה ולא הולך איתי שלוב יד ביד כל יום שישי מבית הספר לחורב. כל מה שהקיר עושה זה גורם לי לחשוב ולבכות טל.

גיל חבר כיתתה של טל העלה קובץ תמונות לרשת , ימים בודדים לאחר מותה.
לחץ כאן לצפייה

"צעקנו לשמיים שיחזירו לנו אותך.... אנחנו זקוקים לך טל ..."

טל , עם לחיים סמוקות, צחוק מתגלגל וחיוב רחב, היית הדבק שהחזיק את כולנו.
שמחה, מאושרת, אופטימית דאגת לקרב אותנו זה לזה.
עכשיו אני יודעת שתמשיכי להיות הדבק שמחזיק אותנו.
את חייבת להיות !
טל, אני יודעת שהיית זקוקה לאהבה שלנו ולצורך שלנו בך ואני מקווה שידעת כמה אהבנו אותך והיינו זקוקים לך. אם את יכולה לראות אותנו את בטח מבינה זאת יותר.
עמדנו בגשם ובכינו עלייך , צעקנו לשמיים שיחזירו לנו אותך, שיתנו לנו עוד זמן יחד או לפחות להיפרד.
השארת בליבנו חלל גדול כשהלכת , כשנלקחת מאיתנו פתאום.
אני לא נפרדת ממך טל ! אני לוקחת אותך איתי לימים טובים מאלו.
תאהבי אותנו מלמעלה ותשמרי עלינו כמו שאף אחד אחר לא יכול.
אנחנו זקוקים לך טל, לאהבה שלך , לשמחה שלך.

"עטור מצחך זהב שחור..."  

טל למדה איתנו במסגרת לימודי ספרות בהיקף של 5 יחידות לימוד . ביום רביעי שעבר, ביום הארור של הפיגוע טל ישבה בכתה וכתבה מבחן בקיאות על הסיפור "כריתות" של דבורה בר און. בדקתי את המבחן בצהריים כאשר צפירות של אמבולנסים מהרחובות הסמוכים ודיווח מבוהל מהטלוויזיה על פיגוע נוסף בחיפה, מתערבבים זה בזה.
שמחתי לקרוא את המבחן של טל. טל הבינה מצוין את הסיפור, קיבלה 100 וכתבתי לה – תוך כדי זה שאני מדמיינת את פניה השמחות – "הבנתך מצוינת וכתיבתך נהדרת".
בשיעורי ספרות, טל ישבה בשולחן הראשון, בפינה מוחבאת מעט מאחורי ארונית – ביטוי לרצון שלה גם להיות נוכחת ומשתתפת וגם להיות קצת מוסתרת, לשמור על פרטיות ולהיות עם עצמה.
טל , כשאני חושבת עלייך אני חושבת על המראה שלך, על זהב שערך הארוך והיפה, על החיוניות, האנרגיה והמקוריות שניבטו מעינייך, על החיוך והשמחה שהיו בך ושידעת להפיץ על סביבותייך.
השיר האחרון שלמדנו ביחד במסגרת הכתה ושמופיעות בו המילים "עטור מצחך זהב שחור, עיניים, אור, חיים מלאי שיר" מתחבר במחשבותיי ויתחבר מעתה והלאה תמיד אלייך, תוך ההבנה הכואבת על כך שהמציאות האכזרית בחיינו כאן מחייבת אותנו לשנות את זמן השיר מהעתיד לעבר.
"עטור מצחך זהב שחור אינני זוכר אם כתבו כך בשיר, מצחך מתחרז עם עיניים ואור, אינני זוכר אם כתבו כך בשיר..."
ובמקום: "אך למי שתהיי חייו מלאי שיר" נאמר: "אך למי שהיית חייו מלאו שיר".

"תמיד טובת לב ומחייכת...."

לטל,
זו שנה שנייה שאני מלווה אותך כמחנכת. אני רואה אותך עכשיו מולי עם עינייך הבורקות ושיערך הבהיר, היפה והארוך, כולך מלאת שמחה ואנרגיה.
הצלחת ליצור קשר חם עם הרבה מאוד חברים. היה בך הרבה חום אנושי ותמיד ידעת להגיד מילה טובה לכל אחד.
ראיתי אותך גדלה לתפארת. תמיד אהבת את המגע האישי הייחודי. וכך על הקיר מול שולחנך בכתה ערכת לך פינה רק משלך. כתבת שירים שאת אוהבת ודברים על אנשים יקרים לך.
הבוקר באו חברייך לכיתה ושמו סרט שחור על כיסאך ופרחים ונרות זיכרון על השולחן.
כשצריך היה מישהו להת נדב לעזרה או פעילות , תמיד היית שם ועזרת. תמיד טובת לב ומחייכת.
כה שמחה לקראת הכנת אירועי סוף השנה. את שיעור החברה האחרון שעסק באירועי סוף השנה העברת עם המון אהבה, איכפתיות ומעורבות.
אך בעיקר אזכור אותך בטיולים השנתיים עם כל שמחת החיים שבך. מדביקה את כולם בצחוק ובאהבת השירה והשמחה.
כה אנושית היית ! אהבתי אותך מאוד ! אזכור אותך לעד !

"למה נתת לטל כנפיים?..."

פוליטיקה כבר לא בשמיים, היא נשארה איתי גם כשלא עניינה אותי
אבל היא זרעה כאב בתוכי. אז למה נתת לטל כנפיים?
פוליטיקה עופי לשמיים, תחזירי לי את מה שגנבת.
למה את כל כך מסובכת? למה את משתמשת בנו כנשק?
את מי את בכלל מעניינת?
אני אתן לך זוג כנפיים, יד שנייה במצב מצוין ממישהי שלא צריכה אותן
רק תחזירי את הגלגל לאחור ותחתמי אבטלה !

 

"30 לזיכרך"

שעה ארוכה עמדנו על קברך המומים
מסרבים להאמין, דוממים בין זרי הפרחים
הכיצד נגדעו להם כך חייך
נערה צעירה בדמי ימייך
איך אפשר לשאת את הכאב
ביודענו כי אינך!

אבא, אמא, סבתא רבא, סבא , סבתא
ואחיך הצעיר דרור
עומדים כאן לפנייך ובליבם חור שחור.

כל מי שאותך הכיר
את חיוכך הרחב תמיד הזכיר.

שימרי על העולם ילדה
כי אנחנו כבר לא יכולים
שימרי על העולם ילדה
כי עכשיו את בין מלאכים

ואנחנו החברים
נחבק את המשפחה באהבה
נהיה אוזן קשובה
נושיט יד מלטפת וחמה
בהאמיננו כי זה מה שאת רוצה !

שימרי על העולם ילדה
שימרי בין מלאכים
ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים

 

"את לא כאן ואני רואה אותך בכל מקום"

5 למרץ 2004

טל,

חלפה שנה ולגבי זה אתמול
את לא כאן ואני רואה אותך בכל מקום
אם זה ברמזור
כשילדה עוברת נעולה באותן הנעליים כמו שלך
או מעיל שלך או משקפיים שלך.
אני תופס את עצמי קם בבוקר ורוצה לדבר אתך
ואז נזכר שזה לא חלום
הבוקר ראיתי נמלה- ונזכרתי בסיפור של דוד דוד
מאנגליה כשהיית בת שלוש.
טל אני מדבר איתך ואת לא עונה ואני שומע אותך
הכל התבלבל
הזמן, החגים – פורים בפתח ואנו עצובים
ואפילו מזג האויר – הכל מבולבל

ברצוני להודות לכל החברים הוותיקים והחברים
שנוספו לנו השנה – תודה.
עבור: התמיכה, העזרה, החיוך, הנהון הראש, התפיחה
על הכתף, המבט בעיניים - תודה.
תודה על העזרה והתמיכה בחיי האחרים.
כפי שאורלי אמרה "העולם הפסיד את החיוך שלך"
אסיים
טל – באת אל העולם ושינית אותו
הלכת מהעולם ושינית אותו שוב.

אוהב אבא

פינת השלולית

עד שסיימתי לקרוא העיניים כבר היו מוצפות בדמעות. זה קורה לי הרבה בשנה האחרונה, כאילו הרגשות הפכו רגישים יותר, כל עצב מורגש בלב, בכל הגוף במין כאב מפלח כזה. בכלל החיים הפכו שבירים יורת ואני חושבת שכולנו מרגישים בזה, ומשתדלים לנצל את הזמן כמה שיותר טוב. בכל פעם מופיע זיכרון אחר, חלום אחר וסתם מקום או חפץ שגורמים לך להיזכר בך ובעובדה שלמרות מה שקרה את בכל זאת איתנו.
אני חולמת עלייך כל הזמן, חושבת עלייך, נזכרת כל פעם במשהו אחר ושומרת את כל הזיכרונות האלה כמה שיותר צבעוניים, חיים. כל המחשבות האלו בראש שלי ובלב , אף פעם לא נגמרות, ובראש יש תמיד בלאגן ואני מרגישה בכל הגוף את הצורך לזכור הכל, לפי הסדר, ואז אי הסדר גדל ופתאום אני מבינה שזה תמיד יהיה ככה, ואף פעם לא אחרת ואני תמיד אתגעגע ואחשוב איך עבר כל כך הרבה זמן כשבעצם רק אתמול עוד היית פה איתנו, אבל לאתמול הזה הצטרפו עוד הרבה אתמולים ואלו הצטרפו לשבועות וחודשים ופתאום אנחנו פה , אחרי שנה בלעדייך ואיך.
אני זוכרת שלא האמנתי שיעבור עוד יום אחד בלעדייך, איך כולנו התמוטטנו, התפרקנו לאלפי חתיכות מעורבבות זו בזו בדמעות. איך הכל עבר דרכנו בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור או הבנה. בחיים לא האמנתי שנצליח לקום, לחבר כל אחד את עצמו מחדש ולהחזיק מעמד. אני חושבת שמהערבוביה הזאת יצרנו כל אחד מאיתנו מחדש עם מישהו אחד אחר , ואנחנו קשורים יותר, הרבה יותר , וחזקים יותר ממה שאי פעם חשבנו שנהיה ובעצם אפילו נצטרך להיות.
אנחנו כולנו תומכים אחד בשני וכשצריך גם נופלים אחד לתוך השני וגדלנו ככה מתוך הכאב והבכי שהיה כל כך חזק אז והיום לאט לאט הופך לחרישי אבל נשאר איתן בליבנו כמו הלהבה שנשארה ממך עמוק בתוכנו ולעולם לא תכבה.

אוהבת שיר

שבת 21.2.04

 

 

 

"אני זועק את מותך ונשאר בתוך הדממה זועק ונשאר בשממה.."

730 יום ללכתך יום שישי, 04 מרץ 2005

התכנסנו כאן טל, חברים מכל הגילים לציין
שנתיים מאותו ה-5 למרץ 2003 והזמן עצר.
מזה שנתיים שאת אינך אבל את בכל מקום,
חסרונך ממלא כל פינה ומקום.
הגעגועים אלייך והחוסר שנוצר בלכתך הם בלתי נתפסים.
השבוע הזכיר לי מישהו את אותה הקפיציות שלך שהייתה כה מיוחדת והייתה רק שלך.

מיליונים נחשפו לחיוכך ולאותה אופטימיות שהייתה חלק ממך
נגזלת מאיתנו כה צעירה וחוכמת החיים שלך היא כה עמוקה
למרות שרבים נחשפו אלייך, רק אנו כאן, הקרובים אלייך,
יודעים מה באמת הפסדנו, בלכתך מאיתנו מאותה יד זדונית,
איזו מנה של אופטימיות, שאנו כה זקוקים לה ובמיוחד בתקופה זו, נגזלה מכולנו.
את בתי שהתייחסת לכל דבר קטן כאל עולם ומלואו רוקנת עולם ממלואו.
החיוך שלך שנשאר אתנו רק מחדד את העצב איתו אנו נותרנו.

טל, מאז נרצחת אני רץ בכל קצוות תבל אבל נשאר כאן לידך,
דברים רבים השתנו ודבר לא מש,
אני זועק את מותך ונשאר בתוך הדממה זועק ונשאר בשממה.
שנינו משוחחים והאחרים לא שומעים את קולך.
מילים לא יכולות לתאר את החוסר, האובדן והגעגועים.
הרבה מחשבות רצות בראשי והדף נשאר ריק.
אבא

טל, ב-15 לפברואר 2003 , שלושה שבועות לפני לכתך
התחלת לכתוב יומן באינטרנט.
אנשים רבים כותבים לך בכאב רב ומקווים שאת שומעת,
הנה כמה מאותן תגובות נוגעות ללב שנכתבו אלייך.

בלוש כותב ב26 לאפריל 2004
"זה עצוב שיומן שכתבת כדי לספר על החיים שלך הפך בעצם לאתר הנצחה"...

לתגובות מהבלוג

"כבר שנתיים דמעות האובדן והעצב שייכות רק לך .."

4.3.2005

בשבוע שעבר הלכה לעולמה אישה שמאוד מאוד אהבתי,
סבתא שלי, סבתא גוסטה.
לפני שנתיים רק המחשבה על מותה האולי קרב (סה"כ היא הייתה בת 93)
העלתה דמעות בעיני.
השבוע לא הצלחתי לבכות בלוויה.
לא הצלחתי מכיוון שכבר שנתיים דמעות האובדן והעצב שייכות רק לך.
הן קבעו להן את משכנן בדיוק בקצה העין.
עצמאיות הן לחלוטין, מסרבות לפרוץ דווקא ברגעים קשים או עצובים,
מכיוון ששום רגע כזה אינו יכול לשחזר את הכאב העמוק והמושלם שבעטיו
הן זולגות כבר שנתיים.
הן תקועות להן בקצה העין , מסתובבות איתי תמיד , תזכורת למה שהיה ואיננו עוד.
עדות לכך ששום דבר אינו שלם יותר.
אינני יכולה לצפות ב – Happy End מבלי להזיל דמעות –
אולי בגלל שלמדתי שאין דבר כזה. אינני יכולה לשמוח שמחה שלמה ומלאה מכיוון שאני יודעת שאין דבר כזה.
אובדנך וחסרונך גרמו לי להבין כי הדמעות יהיו תמיד חלק בלתי נפרד מראיית העולם שלי.
ואולי זה אחד הדברים הקשים ביותר להתמודדות.
שמחת החיים שנגזלה – ממך ומאיתנו.
אוזלת היד והרצון העקר לעצור את הזמן או לשחזרו, בניסיון להחזירך אלינו.
אז טלטול יקרה שלי
אוהבת אני אותך מאוד
באהבה הקשה ביותר, הכואבת ביותר
אהבה ללא מענה וללא עתיד.
אוהבת נצח.

אמא

ב- 15/2/2003 כתב יאיר בתגובה לפוסט שטל כתבה וקראה לו :

"מחשבות והרהורים בסוף גיל ההתבגרות"

טל!
שלושה חברים איבדתי היום בעזה, ככה סתם צלצול של פלאפון שמכה בך כמו פטיש חמישה קילו בראש.
מסוג הדברים שמכניסים אותך לפרופורציה וגורמים לך להרהר אם אתה חי את החיים כמו שהיית רוצה לחיות, מבלי שיהיה לך צורך להסתכל לאחור ולהתמלא חרטות.
במחשבותיי המפוזרות והנודדות נזכרתי במשפט מתאים-
האושר הוא לא גורל הוא תהליך.
כאחד שנמצא במסגרת קצת יותר מגבילה ממך, אני יכול להגיד לך שתמיד תהיה המסגרת/ המחויבויות/ האחריות וכו'. אם לא תיהני תוך כדי, תגלי שהחיים זורמים להם מבין ידיך. נגמרים לאט לאט (או לפתע פתאום).

טל נהרגה 18 ימים לאחר התגובה של יאיר...

פלג כתב תגובה ליאיר ב- 31/12/2003...

כמו שאמרת:
"נגמרים לאט לאט או לפתע פתאום"
טל נהרגה בפיגוע

 

ב – 26/4/2004 כתבה סיון:

טל (גמל) חיוכך אינו קמל....
מה שאני זוכרת ממך הכי הרבה היה היושר שלך
אני זוכרת כשבאת עם נעליים חדשות, וואנס כאלה
ואמרת שהמוכר נתן לך אותם ואת עוד לא שילמת
ואת יכולה פשוט גם לא לשלם, בן אדם אחר היה מתלהב,
אך את חזרת לשם ושילמת..
איך כל פעם היית משחקת עם דנה שש-בש
שעות על גבי שעות..
איך שהיינו יורדות לסופר בורדיה ורק את לא היית
מתעצלת להכין לי לאכול...
איך שלימדתי אותך למבחן בספרות, זה היה מצחיק..
טל את פשוט היית הכל מהכל
שנה וחודש וחצי עברו ואני כל כך מתגעגעת לחיוך שלך
שנתן תקווה ואמונה, וחיזק... לא רק אותי, את כל מי שמסביבך...
הנער הזה עכשיו הוא מלאך, לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך, אלוהים אלוהים אלוהים, לו רק ברכת לו חיים..
אוהבת ומתגעגעת בלי סוף...
תמיד אזכור כי אפילו השמיים בכו בגללך...

ב- 7/6/2004 יום הולדתה ה- 19 של טל, כתבה "moo " :

טל יקרה,
אולי לא הכרת אותי, ואני לא אותך, אבל כמה וכמה חברים שלי כן הכירו, סיפרו לי עלייך כל כך הרבה. ראיתי תמונות שלך באתר שהקימו לכבודך.
ואני, רק בת 13, לא מבינה. איך יכול להיות שדווקא אותך לקחו מפה?
אני מסתכלת מסביב ורואה את החברים, במיוחד מישהו אחד, מישהו שלא בוכה אף פעם, אבל באזכרה שלך הוא בכה. הוא עוד בוכה, ומתגעגע, וכואב את מותך.
אולי תשלחי לו מסר, שאת בסדר, שאת מכייפת שם למעלה, שוחה בעננים.
אולי מתגעגעת, אבל מאושרת. אני מרגישה שזה מה שקורה, שאת מאושרת.
תמסרי לו את זה. לו ולכולם. אולי הם יפסיקו לדאוג...
הסבירו לי עלייך, וסיפרו את סיפורך, ואני מרגישה כאילו פספסתי, כאילו יכולתי להכיר מלאך, אם אלוהים לא היה לוקח אותך מפה.
מזל טוב, טל. אני מקווה שאת חוגגת.
מתגעגעת, אפילו שלא יצא לנו להכיר,
מעין.
לא יודעת אם לחייך בשבילך או לבכות את מותך...

 

 

 

ב - 16/7/2004 כתבה Lindsay :

הייתי באתר......בא לי לבכות...
הייתה שם אבן שכתוב עליה "אין יותר פחד, אין יותר כלום" מתוך השיר "איש קש" של מוניקה סקס , אז הקדשתי לה אותו , ושמעתי אותו
ורק אז...הבנתי את המשמעות של השיר........
ע-צ-ו-ב
איזה דיכאון

 

 

ב- 12/11/2003 כתב "הנסיך הקטן"

נורא.
פשוט נורא איך חיים יכולים להיקטף ככה.
איך לעולם לא תגמרי את "ההוביט"
איך לעולם הבלוג הזה לא יתעדכן.
אני לא הכרתי אותך, וכל כך כואב לי עלייך.
אני פשוט קורא את הבלוג שלך ובוכה.
אלוהים.



ב - 20/12/2003 כתבה Kyara

זוכרים. ואף פעם. אף פעם לא נשכח.
ועד כמה שמילים הן חסרות משמעות.
היי, את. שם למעלה.
אנחנו אוהבים אותך.

 

 

ב - 30/12/2003 " ילדה מנומשת.." :

הגעתי לבלוג הזה סתם כי חברה שלי סיפרה לי..וכל כך הזדעזעתי..ואפילו בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי. עכשיו כשסיימתי לקרוא את הבלוג שלך..ואם היית פה אפילו הייתי אומרת עד כמה שהוא יפה ושאת כותבת מעניין ותמשיכי..אבל את לא כאן ):
ואני לא יכולה להגיד לך את זה, אבל רק שתדעי שהאנשים כאן ואני וכל אחד שיקרא את הבלוג שלך לעולם לא ישכח אותך..!!!
תעדכני אותנו מלמעלה..!!!

 

 

ב - 6/12/2003 כתבה תמר:

זה נורא.
אני קראתי את הבלוג, מההתחלה לסוף- לסוף ! איך אפשר לחשוב על הסוף.
למה? מה גורם למישהו להרוג בן אדם?
קראתי את הבלוג וכל הזמן היו לי דמעות בגרון, לא הכרתי את טל, אני גם אף פעם לא קראתי אותו, פעם ראשונה שאני רואה אותו, אני לא יכולה, אני לא מבינה, איך אני בוכה על מישהי שלא הכרתי ובכל זאת אני מרגישה כה מחוברת אליה.
אני משתתפת בצערם של כל מי שהכיר את טל.
יהי זכרה ברוך.....

אוהבת-תמר

 

 

ב - 16/1/2004 כתבה "Broken Princess":

אלפי בלוגרים אשר מייחלים אל מותם, ואת, אחת מבין אחדים אשר רצתה לחיות, אחת אשר לא תימצא כמוך, לעולם. לעולם הלכת. אנחנו כאן, לתת לך כבוד.
-פיץ-

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"Bring Me Down" - "Useles ID" Band

Hi,
My name is Yotam Ben Horin and I play in band called Useless ID which Tal really loved and came to all the shows.
She was always the girl in the front row singing out all my lyrics...even the ones I used to forget. We had an amazing show 3 days before the explosion at the City Hall in Haifa.
I remember her being there like it was yesterday. One of the weirdest things is that we were filming a video for a song "bring me down" which later on I heard it was her favorite.
It turned out she is almost in every frame where the crowd appears in and got a special dedication at the end of the video as well. It shocked us all when we heard about the explosion, but in a way it shocked me more knowing that this person was one of us. the proud, the few. You are welcome to see the video at www.useless-id.com and I will leave you with a song I wrote which I was inspired to write by her memory.
Tal, you will always be missed.


Suffer For The Fame

Don't surrender to the world.
Let me know you wont suffer for the fame.
Sweetness is leaving me again.
I remember when we used to be...

Bring back the feeling. Oh, where are we now?
Stuck in a moment ‘til we meet again.
Lose the connection to better us all,
then maybe something will change.

Phase. Listen to the one voice inside
the crowd. Make somebody proud.
It's too late to leave me with a gift.
But I'll leave you with this song on how it is.

I don't want it in my world.