top of page

נכתב לטל

לתוך ערפל לאט לאט את נעלמת
יש מסיבה בתוך ראשי לאט נגמרת
השמש שקעה
אבל את דולקת מאירה לי
את לא כמו כולם
הכי מיוחדת

אבל אני לא יודע...

את לא כמו כולם
מילים ולחן - יובל בנאי

את לא כמו כולם
עינייך הם לפני העצב
השמש שקעה
אבל את דולקת מאירה לי
הלב שנשבר
את תחברי אותו חלק חלק
את לא כמו כולם
הכי מיוחדת

אבל אני לא יודע
תגלי לי מי את תגידי לי מי את
אבל אני לא יודע
את לא כמו כולם

שבוע לאחר הפיגוע ערכו חבריה של טל טקס
זיכרון ושרו לה את השיר: " את לא כמו כולם"

אני עדיין שומע אותה צוחקת..." - גיל

עכשיו יום שבת , 07:30 בבוקר ואני חוזר מלילה ללא שינה בחורשה שבילינו יחד איתה כל כך הרבה. פשוט ישבנו בחורשה מול נרות דוממים ומדורה קטנה ושתקנו.
לעתים צחקנו , לעיתים בכינו אבל בעיקר שתקנו.
זה קשה להסביר איך זה לאבד מישהי כמו טל. אחת שכשצרפנו דעות של כל 50 החברים הקרובים שלה , מצאנו שבכתה רק פעמיים בשלוש השנים האחרונות.
אחת שידעה רק לצחוק , זו אחת שאי אפשר היה לתפוס ולהבהיל אותה בתמונות , כי היא תמיד רצה לכל מקום , יותר נכון דילגה.
אני פשוט יושב כל היום ונזכר בה. על מה שעשינו, על מה שדיברנו, ועל איך שתמיד תמיד צחקנו ושרנו. היא ידעה את המילים לכל השירים שאני מכיר ועוד הרבה שאני לא.
היא לימדה אותי הרבה. ממנה למדתי איך זה לחיות את החיים באמת – לקפוץ כשרוצים לקפוץ, לצחוק כשרוצים לצחוק ולתפוס טרמפים לתל אביב ביום שישי באמצע הגשם כשרוצים לעשות את זה.
אני עדיין שומע אותה צוחקת, לא יודע על מה, פשוט צוחקת.
אין אדם יותר חי בעולם הזה מטל ואין אדם בגיל שלי שהספיק יותר ממנה, גם בגיל 70 אני לא אספיק לעשות ולצחוק ולהנות כמו שהיא הספיקה ב - 17 וחצי השנים שלה.
ועכשיו , מה נשאר לי? הקיר ! אבל הקיר שותק, הוא לא צוחק ולא בוכה. אני מדבר אליו ואליה אבל הקיר לא עונה ולא הולך איתי שלוב יד ביד כל יום שישי מבית הספר לחורב. כל מה שהקיר עושה זה גורם לי לחשוב ולבכות טל.

 

"אני עוד מחכה לך שתחזרי לשבת לידי...." - אריאל
לפני שבוע היה פיגוע למעלה במרכז הכרמל, ליד הבורקס.
בהתחלה חשבנו שכלום לא קרה , רק עוד פיגוע.
בסופו של דבר מסתבר שכולנו נהרגנו חוץ ממך. מוזר לא הרגשנו כלום.
איזה ילד אחד שלא הכיר אותך אמר שאולי בגלל שרק את חסרה אז את זאת שנהרגה.
צחקנו עליו שהוא מטומטם כי הוא לא יודע שאת לא יכולה למות.
טל , כולם מדברים עלייך , כולם כותבים עלייך ושרים עלייך ואני יושב ומביט מהצד עם ידיים בכיסים, דווקא אני שהייתי כל כך קרוב אלייך , לא עושה כלום בעבורך, אפילו לבכות בשבילך אני לא יכול. אני מרגיש שצריך לעשות בעבורך משהו מדהים ויוצא דופן , דבר שמעולם לא נראה, משהו מיוחד, שיביע את הייחוד שלך. משהו שהוא כנראה מעבר ליכולתי.
כל דבר שאני אעשה לא יהיה מספיק טוב בשבילך ושום דבר לא יכבד אותך כמו שמגיע לך.
אפילו העצב שלי לא יהיה עצוב מספיק, לכן אני לא עושה ולא בוכה. אני רק יושב עם ידיים בכיסים וחושב עלייך. אני מנסה להיזכר בשיחות בינינו, בפתקים שכתבנו, בדברים שעשינו ביחד בכל הפעמים שהצחקנו אחד את השני ואפילו בפעמים שעצבנו אחד את השני.
אני מרגיש שאם רק אני אזכור אותך חזק מספיק זה יהיה כאילו את עוד כאן ולרגע זה מצליח והחיוך שלך מבזיק לי מול העיניים ומתפוגג מיד. אבל הרגע שהוא מופיע, הוא כל כך ברור ואמיתי שאני לא יכול להאמין שאת לא כאן.
אני עוד מחכה לך שתחזרי לשבת לידי.

צעקנו לשמיים שיחזירו לנו אותך.... אנחנו זקוקים לך טל ..."  שיר
טל , עם לחיים סמוקות, צחוק מתגלגל וחיוב רחב, היית הדבק שהחזיק את כולנו.
שמחה, מאושרת, אופטימית דאגת לקרב אותנו זה לזה.
עכשיו אני יודעת שתמשיכי להיות הדבק שמחזיק אותנו.
את חייבת להיות !
טל, אני יודעת שהיית זקוקה לאהבה שלנו ולצורך שלנו בך ואני מקווה שידעת כמה אהבנו אותך והיינו זקוקים לך. אם את יכולה לראות אותנו את בטח מבינה זאת יותר.
עמדנו בגשם ובכינו עלייך , צעקנו לשמיים שיחזירו לנו אותך, שיתנו לנו עוד זמן יחד או לפחות להיפרד.
השארת בליבנו חלל גדול כשהלכת , כשנלקחת מאיתנו פתאום.
אני לא נפרדת ממך טל ! אני לוקחת אותך איתי לימים טובים מאלו.
תאהבי אותנו מלמעלה ותשמרי עלינו כמו שאף אחד אחר לא יכול.
אנחנו זקוקים לך טל, לאהבה שלך , לשמחה שלך.

"למה נתת לטל כנפיים?..." - מעיין
פוליטיקה כבר לא בשמיים, היא נשארה איתי גם כשלא עניינה אותי
אבל היא זרעה כאב בתוכי. אז למה נתת לטל כנפיים?
פוליטיקה עופי לשמיים, תחזירי לי את מה שגנבת.
למה את כל כך מסובכת? למה את משתמשת בנו כנשק?
את מי את בכלל מעניינת?
אני אתן לך זוג כנפיים, יד שנייה במצב מצוין ממישהי שלא צריכה אותן, רק תחזירי את הגלגל לאחור ותחתמי אבטלה !

"עטור מצחך זהב שחור..."  - המורה לספרות

טל למדה איתנו במסגרת לימודי ספרות בהיקף של 5 יחידות לימוד . ביום רביעי שעבר, ביום הארור של הפיגוע טל ישבה בכתה וכתבה מבחן בקיאות על הסיפור "כריתות" של דבורה בר און. בדקתי את המבחן בצהריים כאשר צפירות של אמבולנסים מהרחובות הסמוכים ודיווח מבוהל מהטלוויזיה על פיגוע נוסף בחיפה, מתערבבים זה בזה.
שמחתי לקרוא את המבחן של טל. טל הבינה מצוין את הסיפור, קיבלה 100 וכתבתי לה – תוך כדי זה שאני מדמיינת את פניה השמחות – "הבנתך מצוינת וכתיבתך נהדרת".
בשיעורי ספרות, טל ישבה בשולחן הראשון, בפינה מוחבאת מעט מאחורי ארונית – ביטוי לרצון שלה גם להיות נוכחת ומשתתפת וגם להיות קצת מוסתרת, לשמור על פרטיות ולהיות עם עצמה.
טל , כשאני חושבת עלייך אני חושבת על המראה שלך, על זהב שערך הארוך והיפה, על החיוניות, האנרגיה והמקוריות שניבטו מעינייך, על החיוך והשמחה שהיו בך ושידעת להפיץ על סביבותייך.
השיר האחרון שלמדנו ביחד במסגרת הכתה ושמופיעות בו המילים "עטור מצחך זהב שחור, עיניים, אור, חיים מלאי שיר" מתחבר במחשבותיי ויתחבר מעתה והלאה תמיד אלייך, תוך ההבנה הכואבת על כך שהמציאות האכזרית בחיינו כאן מחייבת אותנו לשנות את זמן השיר מהעתיד לעבר.
"עטור מצחך זהב שחור אינני זוכר אם כתבו כך בשיר, מצחך מתחרז עם עיניים ואור, אינני זוכר אם כתבו כך בשיר..."
ובמקום:
"אך למי שתהיי חייו מלאי שיר" נאמר: "אך למי שהיית חייו מלאו שיר".

"תמיד טובת לב ומחייכת" - דניאלה גלד

לטל,
זו שנה שנייה שאני מלווה אותך כמחנכת. אני רואה אותך עכשיו מולי עם עינייך הבורקות ושיערך הבהיר, היפה והארוך, כולך מלאת שמחה ואנרגיה.
הצלחת ליצור קשר חם עם הרבה מאוד חברים. היה בך הרבה חום אנושי ותמיד ידעת להגיד מילה טובה לכל אחד.
ראיתי אותך גדלה לתפארת. תמיד אהבת את המגע האישי הייחודי. וכך על הקיר מול שולחנך בכתה ערכת לך פינה רק משלך. כתבת שירים שאת אוהבת ודברים על אנשים יקרים לך.
הבוקר באו חברייך לכיתה ושמו סרט שחור על כיסאך ופרחים ונרות זיכרון על השולחן.
כשצריך היה מישהו להתנדב לעזרה או פעילות , תמיד היית שם ועזרת.
תמיד טובת לב ומחייכת.
כה שמחה לקראת הכנת אירועי סוף השנה. את שיעור החברה האחרון שעסק באירועי סוף השנה העברת עם המון אהבה, איכפתיות ומעורבות.
אך בעיקר אזכור אותך בטיולים השנתיים עם כל שמחת החיים שבך. מדביקה את כולם בצחוק ובאהבת השירה והשמחה.
כה אנושית היית ! אהבתי אותך מאוד ! אזכור אותך לעד !

30 לזיכרך- חדווה מאיס

שעה ארוכה עמדנו על קברך המומים, מסרבים להאמין, דוממים בין זרי הפרחים. הכיצד נגדעו להם כך חייך?
נערה צעירה בדמי ימייך... איך אפשר לשאת את הכאב ביודענו כי אינך!

אבא, אמא, סבתא רבא, סבא , סבתא ואחיך הצעיר דרור עומדים כאן לפנייך ובליבם חור שחור.

כל מי שאותך הכיר,  חיוכך הרחב תמיד הזכיר.

שימרי על העולם ילדה, כי אנחנו כבר לא יכולים, שימרי על העולם ילדה כי עכשיו את בין מלאכים.
ואנחנו החברים נחבק את המשפחה באהבה, נהיה אוזן קשובה, נושיט יד מלטפת וחמה בהאמיננו כי זה מה שאת רוצה !

שימרי על העולם ילדה, שימרי בין מלאכים ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

"את לא כאן ואני רואה אותך בכל מקום" - אבא, יום השנה הראשון
טל,
חלפה שנה ולגבי זה אתמול, את לא כאן ואני רואה אותך בכל מקום, אם זה ברמזור, אם זה כשילדה עוברת נעולה באותן הנעליים
כמו שלך, מעיל  או משקפיים כמו שלך. אני תופס את עצמי קם בבוקר ורוצה לדבר אתך ואז נזכר שזה לא חלום
הבוקר ראיתי נמלה- ונזכרתי בסיפור של דוד דויד, מאנגליה כשהיית בת שלוש.
טל אני מדבר איתך ואת לא עונה ואני שומע אותך. הכל התבלבל - הזמן, החגים ,  פורים בפתח ואנו עצובים ואפילו מזג האויר –
הכל מבולבל.

ברצוני להודות לכל החברים הוותיקים והחברים שנוספו לנו השנה – תודה, עבור התמיכה, העזרה, החיוך, הנהון הראש, התפיחה
על הכתף, המבט בעיניים - תודה.
תודה על העזרה והתמיכה בחיי האחרים. כפי שאורלי אמרה "העולם הפסיד את החיוך שלך"
אסיים,
טל – באת אל העולם ושינית אותו
הלכת מהעולם ושינית אותו שוב.

אוהב אבא

פינת השלולית

עד שסיימתי לקרוא העיניים כבר היו מוצפות בדמעות. זה קורה לי הרבה בשנה האחרונה, כאילו הרגשות הפכו רגישים יותר, כל עצב מורגש בלב, בכל הגוף במין כאב מפלח כזה. בכלל החיים הפכו שבירים יותר ואני חושבת שכולנו מרגישים בזה, ומשתדלים לנצל את הזמן כמה שיותר טוב. בכל פעם מופיע זיכרון אחר, חלום אחר וסתם מקום או חפץ שגורמים לך להיזכר בך ובעובדה שלמרות מה שקרה את בכל זאת איתנו.
אני חולמת עלייך כל הזמן, חושבת עלייך, נזכרת כל פעם במשהו אחר ושומרת את כל הזיכרונות האלה כמה שיותר צבעוניים, חיים. כל המחשבות האלו בראש שלי ובלב , אף פעם לא נגמרות, ובראש יש תמיד בלאגן ואני מרגישה בכל הגוף את הצורך לזכור הכל, לפי הסדר, ואז אי הסדר גדל ופתאום אני מבינה שזה תמיד יהיה ככה, ואף פעם לא אחרת ואני תמיד אתגעגע ואחשוב איך עבר כל כך הרבה זמן כשבעצם רק אתמול עוד היית פה איתנו, אבל לאתמול הזה הצטרפו עוד הרבה אתמולים ואלו הצטרפו לשבועות וחודשים ופתאום אנחנו פה , אחרי שנה בלעדייך ואיך.
אני זוכרת שלא האמנתי שיעבור עוד יום אחד בלעדייך, איך כולנו התמוטטנו, התפרקנו לאלפי חתיכות מעורבבות זו בזו בדמעות. איך הכל עבר דרכנו בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור או הבנה. בחיים לא האמנתי שנצליח לקום, לחבר כל אחד את עצמו מחדש ולהחזיק מעמד. אני חושבת שמהערבוביה הזאת יצרנו כל אחד מאיתנו מחדש עם מישהו אחד אחר , ואנחנו קשורים יותר, הרבה יותר , וחזקים יותר ממה שאי פעם חשבנו שנהיה ובעצם אפילו נצטרך להיות.
אנחנו כולנו תומכים אחד בשני וכשצריך גם נופלים אחד לתוך השני וגדלנו ככה מתוך הכאב והבכי שהיה כל כך חזק אז והיום לאט לאט הופך לחרישי אבל נשאר איתן בליבנו כמו הלהבה שנשארה ממך עמוק בתוכנו ולעולם לא תכבה.

אוהבת שיר .   שבת 21.2.04


 

פינת השלולית.jpg

"אני זועק את מותך ונשאר בתוך הדממה זועק ונשאר בשממה.." - אבא יום השנה ה-2

730 יום ללכתך יום שישי, 04 מרץ 2005


התכנסנו כאן טל, חברים מכל הגילים לציין שנתיים מאותו ה-5 למרץ 2003 והזמן עצר.
מזה שנתיים שאת אינך אבל את בכל מקום, חסרונך ממלא כל פינה ומקום. הגעגועים אלייך והחוסר שנוצר בלכתך הם בלתי נתפסים.
השבוע הזכיר לי מישהו את אותה הקפיציות שלך שהייתה כה מיוחדת והייתה רק שלך.

מיליונים נחשפו לחיוכך ולאותה אופטימיות שהייתה חלק ממך.  נגזלת מאיתנו כה צעירה וחוכמת החיים שלך היא כה עמוקה.
למרות שרבים נחשפו אלייך, רק אנו כאן, הקרובים אלייך, יודעים מה באמת הפסדנו, בלכתך מאיתנו מאותה יד זדונית.
איזו מנה של אופטימיות, שאנו כה זקוקים לה ובמיוחד בתקופה זו, נגזלה מכולנו.
את בתי שהתייחסת לכל דבר קטן כאל עולם ומלואו רוקנת עולם ממלואו. החיוך שלך שנשאר אתנו רק מחדד את העצב איתו אנו נותרנו.

טל, מאז נרצחת אני רץ בכל קצוות תבל אבל נשאר כאן לידך, דברים רבים השתנו ודבר לא מש,
אני זועק את מותך ונשאר בתוך הדממה זועק ונשאר בשממה.
שנינו משוחחים והאחרים לא שומעים את קולך. מילים לא יכולות לתאר את החוסר, האובדן והגעגועים.
הרבה מחשבות רצות בראשי והדף נשאר ריק.
אבא

טל, ב-15 לפברואר 2003 , שלושה שבועות לפני לכתך
התחלת לכתוב יומן באינטרנט.
אנשים רבים כותבים לך בכאב רב ומקווים שאת שומעת, הנה כמה מאותן תגובות נוגעות ללב שנכתבו אלייך.

"moo " כתבה ב- 7/6/2004 יום הולדתה ה- 19 של טל:

טל יקרה,
אולי לא הכרת אותי, ואני לא אותך, אבל כמה וכמה חברים שלי כן הכירו, סיפרו לי עלייך כל כך הרבה. ראיתי תמונות שלך באתר שהקימו לכבודך.
ואני, רק בת 13, לא מבינה. איך יכול להיות שדווקא אותך לקחו מפה?
אני מסתכלת מסביב ורואה את החברים, במיוחד מישהו אחד, מישהו שלא בוכה אף פעם, אבל באזכרה שלך הוא בכה. הוא עוד בוכה, ומתגעגע, וכואב את מותך.
אולי תשלחי לו מסר, שאת בסדר, שאת מכייפת שם למעלה, שוחה בעננים.
אולי מתגעגעת, אבל מאושרת. אני מרגישה שזה מה שקורה, שאת מאושרת.
תמסרי לו את זה. לו ולכולם. אולי הם יפסיקו לדאוג...
הסבירו לי עלייך, וסיפרו את סיפורך, ואני מרגישה כאילו פספסתי, כאילו יכולתי להכיר מלאך, אם אלוהים לא היה לוקח אותך מפה.
מזל טוב, טל. אני מקווה שאת חוגגת.
מתגעגעת, אפילו שלא יצא לנו להכיר,
מעין.
לא יודעת אם לחייך בשבילך או לבכות את מותך...

 

ב - 30/12/2003 "ילדה מנומשת.." :

הגעתי לבלוג הזה סתם כי חברה שלי סיפרה לי..וכל כך הזדעזעתי..ואפילו בהתחלה לא האמנתי שזה אמיתי. עכשיו כשסיימתי לקרוא את הבלוג שלך..ואם היית פה אפילו הייתי אומרת עד כמה שהוא יפה ושאת כותבת מעניין ותמשיכי..אבל את לא כאן ):
ואני לא יכולה להגיד לך את זה, אבל רק שתדעי שהאנשים כאן ואני וכל אחד שיקרא את הבלוג שלך לעולם לא ישכח אותך..!!!

תעדכני אותנו מלמעלה..!!!

ב- 12/11/2003 כתב "הנסיך הקטן"
נורא.
פשוט נורא איך חיים יכולים להיקטף ככה.
איך לעולם לא תגמרי את "ההוביט"
איך לעולם הבלוג הזה לא יתעדכן.
אני לא הכרתי אותך, וכל כך כואב לי עלייך.
אני פשוט קורא את הבלוג שלך ובוכה.
אלוהים.

תמר כתבה ב - 6/12/2003:

זה נורא.
אני קראתי את הבלוג, מההתחלה לסוף- לסוף ! איך אפשר לחשוב על הסוף.
למה? מה גורם למישהו להרוג בן אדם?
קראתי את הבלוג וכל הזמן היו לי דמעות בגרון, לא הכרתי את טל, אני גם אף פעם לא קראתי אותו, פעם ראשונה שאני רואה אותו, אני לא יכולה, אני לא מבינה, איך אני בוכה על מישהי שלא הכרתי ובכל זאת אני מרגישה כה מחוברת אליה.
אני משתתפת בצערם של כל מי שהכיר את טל.
יהי זכרה ברוך..... 
אוהבת-תמר

בלוש כותב ב26 לאפריל 2004
"זה עצוב שיומן שכתבת כדי לספר על החיים שלך הפך בעצם לאתר הנצחה"...

 

סיון כתבה ב – 26/4/2004 :

טל (גמל) חיוכך אינו קמל....
מה שאני זוכרת ממך הכי הרבה היה היושר שלך
אני זוכרת כשבאת עם נעליים חדשות, וואנס כאלה
ואמרת שהמוכר נתן לך אותם ואת עוד לא שילמת
ואת יכולה פשוט גם לא לשלם, בן אדם אחר היה מתלהב,
אך את חזרת לשם ושילמת..
איך כל פעם היית משחקת עם דנה שש-בש
שעות על גבי שעות..
איך שהיינו יורדות לסופר בורדיה ורק את לא היית
מתעצלת להכין לי לאכול...
איך שלימדתי אותך למבחן בספרות, זה היה מצחיק..
טל את פשוט היית הכל מהכל
שנה וחודש וחצי עברו ואני כל כך מתגעגעת לחיוך שלך
שנתן תקווה ואמונה, וחיזק... לא רק אותי, את כל מי שמסביבך...
הנער הזה עכשיו הוא מלאך, לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך, אלוהים אלוהים אלוהים, לו רק ברכת לו חיים..
אוהבת ומתגעגעת בלי סוף...
תמיד אזכור כי אפילו השמיים בכו בגללך...

Lindsay כתבה ב - 16/7/2004 :

הייתי באתר......בא לי לבכות...
הייתה שם אבן שכתוב עליה "אין יותר פחד, אין יותר כלום" מתוך השיר "איש קש" של מוניקה סקס , אז הקדשתי לה אותו , ושמעתי אותו
ורק אז...הבנתי את המשמעות של השיר........
ע-צ-ו-ב
איזה דיכאון

"Broken Princess"כתבה ב -: 16/1/2004

אלפי בלוגרים אשר מייחלים אל מותם, ואת, אחת מבין אחדים אשר רצתה לחיות, אחת אשר לא תימצא כמוך, לעולם. לעולם הלכת. אנחנו כאן, לתת לך כבוד.
-פיץ-

Kyara  כתבה ב - 20/12/2003 :

זוכרים. ואף פעם. אף פעם לא נשכח.
ועד כמה שמילים הן חסרות משמעות.
היי, את. שם למעלה.
אנחנו אוהבים אותך

"כבר שנתיים דמעות האובדן והעצב שייכות רק לך .."  אמא   יום האזכרה ה-2
בשבוע שעבר הלכה לעולמה אישה שמאוד מאוד אהבתי, סבתא שלי, סבתא גוסטה.
לפני שנתיים רק המחשבה על מותה האולי קרב (סה"כ היא הייתה בת 93)
העלתה דמעות בעיני.  השבוע לא הצלחתי לבכות בלוויה.
לא הצלחתי מכיוון שכבר שנתיים דמעות האובדן והעצב שייכות רק לך.
הן קבעו להן את משכנן בדיוק בקצה העין.
עצמאיות הן לחלוטין, מסרבות לפרוץ דווקא ברגעים קשים או עצובים,  מכיוון ששום רגע כזה אינו יכול לשחזר את הכאב העמוק והמושלם שבעטיו הן זולגות כבר שנתיים.
הן תקועות להן בקצה העין , מסתובבות איתי תמיד , תזכורת למה שהיה ואיננו עוד.
עדות לכך ששום דבר אינו שלם יותר.  אינני יכולה לצפות ב – Happy End מבלי להזיל דמעות – אולי בגלל שלמדתי שאין דבר כזה.
אינני יכולה לשמוח שמחה שלמה ומלאה מכיוון שאני יודעת שאין דבר כזה. אובדנך וחסרונך גרמו לי להבין כי הדמעות יהיו תמיד חלק בלתי נפרד מראיית העולם שלי. ואולי זה אחד הדברים הקשים ביותר להתמודדות.
שמחת החיים שנגזלה – ממך ומאיתנו.  אוזלת היד והרצון העקר לעצור את הזמן או לשחזרו, בניסיון להחזירך אלינו.
אז טלטול יקרה שלי, אוהבת אני אותך מאוד באהבה הקשה ביותר, הכואבת ביותר, אהבה ללא מענה וללא עתיד.
אוהבת נצח. אמא

"שלוש שנים טל, שלוש שנים שאני חיה בשני עולמות.."
אמא  אזכרה 3 שנים


ישבתי אתמול בלילה וניסיתי לכתוב
המודעה השחורה ובה המילים: " חלפו שלוש שנים מאז הריגתה" , הזדקרה מול עיני , אבל תמונותייך התלויות על הקיר חייכו אליי מכל עבר. ישבתי וחייכתי בחזרה.
מתנצלת בליבי על כך , מתנצלת על החיוך הכואב שלי אלייך.
אבל דווקא באותו רגע לא בא לי לבכות עלייך.
פשוט ישבתי איתך וחייכתי.
שלוש שנים טל, שלוש שנים שאני חיה בשני עולמות – העבר וההווה. אמר מי שאמר שהחיים ממשיכים, הם לא ! הם נעצרים ומתחילים מחדש. כמו אותו משחק דומינו שאתה בונה בעמל רב ובשבריר שנייה, בגלל סיבה כלשהי , מתמוטטים כל החיילים ואתה שב ובונה ומרים אותם מחדש, אחד אחד מקווה שהפעם לא יפלו.
אני יושבת בחדר ותמונותייך מחייכות מסביב. ואני כל כך מתגעגעת.
אולי זה יישמע מוזר אבל אני אפילו מתגעגעת לשנה הראשונה אחרי... לדקה הראשונה אחרי.. כי אז הזיכרון ממך היה עוד טרי. הריח שלך הסתובב בבית, בכביסה היו זרוקים הבגדים שלך והנעליים היו מונחות בחדר ומצורתן אפשר היה לבנות מחדש את דמותך.
אני יושבת בחדר ומחייכת בחזרה לתמונות.
מצחיק אותי לחשוב מה היה קורה היום אם היית מנסה לריב עם דרור (אם בכלל עוד היית רבה איתו).
מצחיק אותי לחשוב שדרור תמיד יישאר אחיך הקטן גם כשהוא יהיה בן חמישים בגובה מטר ותשעים.
אני לא מפסיקה לדבר אלייך, יש לנו אפילו בדיחות פרטיות, מין הומור שחור שפיתחנו עם הזמן.
מצחיק לא? "פיתחנו" הרי לבד אני בעסק הזה.
דווקא היום שלוש שנים אחרי ואני מחייכת.
מחייכת איתך ואלייך – חיוך לזכרך.
רק למה זה כל כך כואב?
זה לא נכון שהחיים ממשיכים – החיים כמו שהכרתי הסתיימו !

 

"נפרדנו בנשיקה..." אבא אזכרה  3 שנים

היום לפני שלוש שנים בעוד 4 שעות, החלה פגישתנו.
היה זה יום שני 03.03.03 , וכמנהגי כשנפגשנו שחקנו עם הספרות וישר חישבנו את התאריך היפה הבא 04.04.04.
אילו ידעתי אז, כמה יפה אותו תאריך באותו היום באותה השעה ובאותו מקום יחד איתך.

הייתה לנו פגישה מיוחדת והנסיבות הפכו אותה מיוחדת אף יותר.
ביקשת את מילות השיר "חופשי זה לגמרי לבד" של פוליקר ליומנך ואפילו ציינת בעקיצה שכה אופיינית לך שיש סיכוי טוב שהמילים אצלי כי אני לא צורב תקליטורים ומילות השיר מודפסות על גבי העטיפה.
רקדנו כמה צעדים לצלילי פוליקר, ואז שאלת אותי "מה קרה לך אבא ?" ועניתי שאני שמח ולמה לעצור את השמחה.
בחרת לאכול במסעדת הבוקרים, לא רחוק מכאן.
שחקנו בקליפות הבוטנים כאשר אנו מסמנים "שערים" ומנסים להבקיע את הקליפות בין השערים ובכל פעם שנערמה ערמת קליפות, עבר בעל המקום וזרק אותם לרצפה.
אני התנצלתי שאני לא יכול ללכלך את המסעדה ואת כהרגלך חייכת.
עד אשר האוכל הגיע הצגת בגאווה את ארנקך עם תעודת הזהות וכל תלושי ההנחות שקבלת בבית הספר לכל מיני אירועים תרבותיים.
נפרדנו בנשיקה בוורדיה וזהו זה, מאז את אינך ואת איתי בכל מקום וזמן.

מאותו יום החלה הספירה לאחור, במאבק היום יומי לא לשכוח את כל הפרטים המיוחדים שבך. לא לשכוח את כל אותם פרטים ונימי פרטים שלך שהיו מיוחדים לך ורק לך. אותן הערות, תנועות, ניתורים, מבטים, דעות, בדיחות, סיפורים וכל אותם הפרטים המיוחדים שלך ואת שמחת החיים שלך, וכפי שאחד מחברייך אמר לזכרך שגם בשבעים שנה הוא לא יספיק את מה שאת הספקת בשבע עשרה שנות חייך.

טל, המוח מסרב להשלים עם אובדנך.
שלוש שנים אני בסרט ומחכה לסוף הטוב.
חסרונך הוא בלתי נתפס ולקח אותנו למקומות רחוקים.
אינני משלים עם לכתך.
בעיני רוחי אני רואה אותך בסיום הצבא ומה עכשיו? האם תרדי לאילת כפי שתכננת? האם תסעי לחו"ל לפני הפרק הבא?
ומה בכלל בפרק הבא?
תשובות אין ולא יהיו, רק החלל שנפער בחיי ובחיינו והזיכרון שלך .

 טל בתי
הגעת אל העולם ושינית אותו, עברת מהעולם ושינית אותו שוב.
אוהב ומתגעגע, אבא

"טל בתי - השארת אחרייך עולם אחר, עולם שונה, עולם שחסרה בו טל..."  אבא אזכרה - 4 שנים
 

שוב אנחנו כאן עומדים יחד אתך.
סצנה שרק המציאות המטורפת של העם היהודי יכולה הייתה לשלוח אותנו אליה.
חלפו 4 שנים, 48 חודשים ו1458 יום מאותו 5 למרץ 2003.
טל מה אומר? שפיזית את לא איתי, אבל את בליבי יום יום ושעה שעה.
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים.
ואם מה שאומרים זה נכון, אלו ודאי פצעים מסוג אחר?
ואני מגיע מהר מאוד למסקנה שחסרונך אינו פצע!
העובדה שאת לא איתנו היא בוודאי אינה פצע וכל המילים והפרזות בעולם לא יצליחו לתאר את החלל שהשארת.
חלפה עוד שנה ושוב אני מדבר איתך מכאן ובקול רם, זה נהפך למעין נוהג כזה.
והמילה נוהג ממש לא מתאימה כאן.
על פי האמונה את הרי יודעת את הפוקד אותנו בחיי היום יום ולכן לא אספר לך שדרור כבר גבר צעיר ולא אותו דרור הקטן שאליו התקשרת להודיע לו שאת וליז יורדות להדר.  עכשיו, כאשר פער הגילים היחסי שביניכם קטן, וודאי הייתה לכם שפה והבנה משותפת.
כמה פעמים השנה ראיתי בעיני רוחי את שניכם יחד מדברים על הנושאים שאחים מדברים עליהם ומבינים זה את זה מבלי להכביר במילים וחשים את הדקויות שבתמונה הכוללת, וזאת בלי אפילו לומר מילה אחת.
כמה פעמים ראיתי כמה את חסרה לו כאשר את חלק מחוויותיו אין הוא יכול לחלוק איתך, והרי אין תחליף לאחות גדולה, פשוט אין. אני משוכנע שהיית מאוד גאה באח החתיך שלך ובכל עיסוקיו – התופים, הלהקה, הגלישה ואפילו הלימודים – בעיקר נושא הלימודים זה נושא הדקויות בתמונה הגדולה שאת כן היית מבינה אותו.
היית איתנו 17 שנים ותשעה חודשים בלבד ואני מסכים עם המשפט שגיל אמר בטקס לזכרך בבית הספר ש"גם בגיל 70 אני לא אספיק לעשות ולצחוק ולהנות כמו שהיא הספיקה ב - 17 וחצי השנים שלה".

הבוקר התחפשו הילדים וכמובן שעולים כל אותם הזכרונות ועכשיו אני עומד כאן ליד קברך.
מעניין למה את היית מתחפשת – והרי לא היית מוותרת על הזדמנות שכזאת.
ושוב אותו פרדוקס בלתי נתפס, כפי שאת חיית את חייך - בוגרת וילדותית, רצינית ומצד שני אלופה בשטויות.
טל, שלחת אותי למקומות שלא תיארתי לעצמי היום לפני 4 שנים שאגיע אליהם. שלחת אותי לפעול בפעילויות שלפני 48 חודשים לא חשבתי שאעסוק בהם.
הקוטביות שכה אפיינה את חייך נשארה איתי לאחר לכתך.
את בוודאי גם יודעת שהרבה מאוד אנשים נחשפו וקראו עלייך מאז אותו אחה"צ ב 5 למרץ 2003.

התמיכה של כל אותם אנשים טובים אכן עוזרת.
ולכם חברי הטובים שבאתם לכבד את זכרה של טל כאן היום ואשר תומכים בי במודע ושלא במודע במשך כל השנה – אני מודה לכם על התמיכה והאיפוס מדי פעם ושולח לכל אחד מכם חיבוק גדול ואוהב.

הגמל המאוד מיוחד שציירת אז ביומן, מטייל לו היום בכל העולם ואני משוכנע שאפילו את היית מאוד מופתעת ומרוצה מכול אותם בכרים – בני הגמל שלך - שחוזרים בכל מיני צורות וצבעים.
טל יקירתי – נלקחת מאיתנו מהמשפחה והחברים ברגע אחד ובכל יום שעובר, יותר ויותר אנשים מבינים מה גדול האובדן שלך לכולנו.
אותה שמחת חיים שלך שהייתה טבועה באופייך, כמה חסרה היא בעולמנו העצוב.
טל בתי - השארת אחרייך עולם אחר, עולם שונה, עולם שחסרה בו טל.

"אני תופס את עצמי מחפש אותך..." - אבא אזכרה 5 שנים
חמש שנים עברו וזה ממש הרבה זמן. הדחייה הזאת של לשבת ולכתוב את דברי ליום השנה החמישי כאילו רוצה אני לעצור את הזמן – אבל השעון מתקתק ומרחיק אותנו מאותה תקופה של 17 שנים ו 9 חודשים שחיית איתנו.
חלפו 1830 יום מפגישתנו האחרונה ואני מנסה לשמור כל שביב זיכרון, וזה לא קל. הימים חולפים ואני מתאמץ שלא לשכוח את כל אותן הדקויות המיוחדות שהיו רק שלך, והאמת שקצת קשה, וזה מפחיד אותי, מפחיד אותי מאוד. מפחיד כי תקתוק הזמן לא פוסק, ואת לא כאן לחדד את הזיכרון. העונות חולפות בזו אחר זאת ובימים הקרובים שוב חוזרים לשעון הקיץ, ועוד עונה חלפה ואנו מתרחקים מאותו השלישי למרץ 2003 היום בו נפגשנו בפעם האחרונה.
חמש שנים אחרי פגישתנו האחרונה ואני עדיין מחפש אותך. המוח אומר שאת לא כאן אך הרגש לא מוותר, וממשיך לחפש ללא תוצאות. לפעמים הבזק של תנועת יד או קבוצת שיער שמזכיר אותך, והנה אולי, אך לא, זאת הייתה רק דרישת שלום ממך.
אתמול לפני חמש שנים לפנות ערב עמדתי כאן בפעם הראשונה המום. גם היום אינני משלים עם העובדה שאת כאן, תחת האבן הזאת.
כבכל שנה גם השנה אין אני מספר לך את שקרה לנו בשנה שחלפה, והרי על פי האמונה את איתנו, לצידנו או למעלה, ואת יודעת כל שפוקד אותנו.
טל עד השנה היית האחות הגדולה ודרור היה האח הקטן. כמה פעמים ראיתי בעיני רוחי את שניכם יחדיו, דרור עדיין האח הצעיר אך בהחלט לא הקטן – אני משוכנע שהייתה ביניכם כימיה טובה. אני מניח שגם הייתם באותו ראש כמו שנהוג לומר. לא עוברים ימים רבים שאני לא מדמיין מה היית עושה אילו.... ועם מי.... ואיך את היית מגיבה או מתמודדת עם מצב זה או אחר. הנה, לפני כחודש כשהיינו בבאר שבע כאילו חיפשתי אותך בין הסטודנטים –
כן זה מאוד מוזר, אני תופס את עצמי מחפש אותך.
ולמרות שאת לא כאן איתנו גם השנה נחשפו הרבה אנשים בכל העולם ומכל הגילים ולמדו להכיר אותך.
התרשמו מדמותך המיוחדת ויוצאת הדופן, ואימצו את שמחת החיים וחוכמת החיים החברות וטוב הלב שהיו טבועים בך.
בעזרת הגמל שלך טל, זה שציירת כלאחר יד ביומנך, פניתי לאנשים בבקשה "לצבוע את הגמל של טל".
אנשים רבים נענו לקריאתי לצבוע את "הגמל של טל" וכך ליצור ולהכיר אותך. הגמל שלך טל קיבל צורות מצורות שונות, ואני מניח שאפילו את היית מופתעת מהיצירתיות שהגמל שלך תרם לרבים.
יותר מ 5000 אנשים מכל העולם: מסין, אוסטרליה, ניו זילנד, פוטוגל, נובגיה, שבדיה, גמניה, אנגליה, קנדה, ארה"ב, צילה ומכל חלקי הארץ שלחו את בגמל שלך בצורות שונות. אין אדם שלא התרשם מדמותך המיוחדת, משמחת החיים שהייתה חלק ממך, אותה עליזות וקלילות שאת הבאת אתך לכל מקום. אנשים רבים נחשפו לאישיותך ואימצו אליהם את אותן תכונות שלך שאנו וחברייך הקרובים והרחוקים חשנו וחיינו אתם עד לאותו רגע ב 5 למרץ 2003.
אני חוזר ומצטט לעצמי את שאת אמרת שאנו לוקחים את הדברים כמובן מאליו, ושלא להתעסק אם העצב ושהוא יחלוף לבד, ובכל זאת את מאוד מאוד חסרה.
גם השנה אומר שאמרתי בשנה שעברה – טל באת אל העולם ושינית אותו עזבת את העולם ושינית אותו שוב.
לא אחטא לאמת באומרי שכולנו הפסדנו שאת לא בינינו.
בהעדרך שינית את כולנו, המשפחה, החברים, המכרים ואותם אנשים שנחשפו אלייך ולדמותך.
אותי שלחת למקומות שלא דמיינתי שאהיה שם.
אסיים את דברי בציטוט שמצאתי בבלוג שלך מה 16 לפברואר 2003
"הכי חשוב בחיים זה להשאר אופטימיים ולהסתכל על הצד החיובי ובדרך כלל זה מצליח לי. כאשר אני בסביבה עם עוד אנשים אני מצליחה ממש ממש יפה אבל הבעיה זה שאני לבד עם עצמי.....
אבל כפי שאמרתי קודם אני אופטימית ' ואני מאמינה שאיך שהוא הכל יסתדר בסוף,עד עכשיו זה תמיד עבד לי...."
בדבריה של טל אני מסיים ומבקש להודות לכולכם, לכם שבאתם לתמוך בנו היום ולכל החברים והתומכים שעוזרים בכל השנה ובמיוחד בימים הקשים לשנן וליישם את דבריה של טל.

משנכנס אדר .. אני מרבה בעצב ובזיכרון" אבא אזכרה - 6 שנים
משנכנס אדר ......... אני מרבה בעצב ובזיכרון.
הנה חולף לו יום שני השלישי לשלישי 2003 היום האחרון שלנו יחד, בו בילינו יחדיו, והיום לפני הפיגוע שבו חשבנו שהנה חולף לו עוד יום, ואז יום רביעי. אותה פריצה לשידור שהיה פיגוע בחיפה בקו 129ואני נזכר באותו אדם שנכנס לדפוס ושאל אותי האם שמעתי על הפיגוע במוריה. ואותה תחושה פנימית שלי שהכל בסדר ודרור יחד עם אמא, ואותו רגע ראשון שאי אפשר לאתר אותך טל. אותם ניסיונות חוזרים ונשנים לצור קשר. וכל אותם הסברים פנימיים מדוע אי אפשר להשיג אותך בטלפון,. בירור במספרי החרום וההקלה שהשם שלך לא בין הנפגעים – אותה הרגשה מטעה. הריצה לרמב"ם ואז לבית החולים כרמל, וניסיונות לאתר אותך דרך חברים ומשפחה ותשובתו של אמיר, המורה לנהיגה, שלא התקשרת ולא הגעת לשיעור.
ואז לאט לאט נכנסתי לאותה מנהרה שקיימת רק בישראל. מערכת שמתורגלת בלהסביר להורה שבתו היא חלל טרור.
בשעות הערב נאמר לי אותו משפט שהייתי נותן הכל שלא לשמוע אותו "הזיהוי הוא וודאי" איזה שילוב מצמרר של שלוש מילים.
שש שנים טל שאני מדבר אלייך ואת לא עונה אלא בדמיוני.
שבעים ושניים חודש ששנינו נפגשים כאן פעמיים בשבוע, אני הולך וחוזר ואילו את נשארת כאן. לא חולף יום מבלי שאני תוהה מה היה אילו. השאלה "מה היה אילו" לא מניחה לי לרגע למרות שאני יודע שאין תשובה ולא תהייה תשובה לעולם..
2193 יום שנראים כנצח מצד אחד ורק הבוקר מהצד השני.
שש שנים טל שבזכותך למדנו על עצמנו דברים שלא ידענו קודם.
מזה שש שנים שאנו שנאספנו כאן פעלנו והלכנו, פועלים ונלך, למקומות שבלכתך טל יקירתי שלחת אותנו ואותי מבלי שנדע.
מה אומר לך בתי שלא נאמר ושלא ישמע בנאלי.
אנו חיים את חיינו שלאחר ה 5 למרץ ויום רודף יום. היום לפני שש שנים בשעת ערב עמדתי כאן בפעם הראשונה, לא היה לי שמץ של מושג עד כמה ישתנו חיי. לא הבנתי את אשר פקד אותי, וגם היום אחרי שש שנים אני ספק מבין את הקורה לי.
שש שנים ואין השלמה עם לכתך, וגם היום אני תופס עצמי מסתובב לדמות שלפתע חולפת
וחושב שזאת את – המוח משטה בי פעם אחר פעם, ומוכיח שוב שבמקום שיש רגש אין הגיון.
הזמן חולף ומלחמתי הדון קישוטית נגד הזמן והשכחה קשה ומתסכלת מיום ליום.
הרי זה טבע האדם לשכוח, ואי אפשר לשנותו. הזמן החולף מטשטש את דמותך – אני מנסה להשאירך איתנו כאן. אנסה לשמר את זכרך עד יומי האחרון.
דרור הקטן אמור להתגייס בתחילת 2010, מיקה וגיל כבר אנשים קטנים, עוד הוכחה, אם בכלל צריך, שהזמן חולף.
אינני נוהג לערב את זכרך ופוליטיקה אך היא זאת שלקחה אותך מאיתנו. בימים אלה אנו בשלב נוסף במערכה לעצמאות ישראל. רק אתמול ה 5 למרץ היה פיגוע נוסף בירושלים. קל מאוד ליפול לתעתועי הדמיון וכמיהה לימים טובים יותר. נוח לדמיין את האויב כאחר. את העובדות אי אפשר לשנות והמציאות אחת היא.
כאן לידך אני רואה חובה להזכיר שכשל מדיני וצבאי הוא האחראי ישירות לאופן שנלקחת מאיתנו.
במיוחד בימים אלה במקום הזה אני חש צורך עז לעמוד בפרץ ולזעוק לאחראים לביטחוננו שלא לנסות ולהתפתות לפתרונות קסם ומצגי שווא, חובתם הראשונה היא לשמור על חיי האזרחים.
אנו כאן שנאספנו להתייחד עם זכרך ומוקירי זכרך שלא יכלו להגיע, משלמים את מחיר טעויות ההנהגה יום ביומו. בלכתך טל נגעת ושינית את חייהם של כל כך הרבה אנשים.
האזכרה שלך טל היא האחרונה מבין 17 האזכרות לחללי הפיגוע בקו 37, ובסוף החודש יחלו האזכרות ל- 15 הרוגי מסעדת "מצה". אני כולי תיקווה שלעולם לא נחזור לדף זה של ההיסטוריה, תקופה נוראה שבה נהרגו מאות ישראלים.

2500 יום - מניין ימים ארוך, ארוך מאוד, ארוך מדי ... אבא
יום חמישי, ה7 לינואר 2010 - היום ה - 2500  ללא טל.
מניין ימים ארוך, ארוך מאוד, ארוך מדי.
2500 ימים שטל שלי לא עוזבת את הבית, לא לקניות, לא לבילויים, לא חוזרת מהצבא או מהאוניברסיטה, לא שבה מטיול בחו"ל, ימים בלי טל,
ימים בלי דאגה לטל.
357 שבועות שלא ראיתי את בתי, לא שמעתי את קולה, לא צחקתי מבדיחה או ממעשה שטות שלה, לא הרחתי את ריחה, לא חיבקתי ולא חובקתי, לא ביליתי איתה אחה"צ יחדיו סתם כך או בבית קפה. לא שיחת טלפון ואף לא מסרון מטל.
2500 ימים של "יצירתיות" שלי - כיצד אשמר את זכרה באופן ייחודי. כיצד אגלה לעולם את טל שבחייה הקצרים צברה חוכמה ושמחת חיים שרבים התעודדו וחייכו כשפגשו אותה.
82 חודשים שכל  5 לחודש מחזיר אותי לאותו יום רביעי ה - למרץ 2003,  היום בו טל שלי עלתה לאוטובוס בחיפה ממנו לא ירדה. לסיוט שהייתי נותן הכל שלא לחוות. סיוט של הורה שמחפש את בתו לאחר פיגוע ונאחז בכל שביב תקווה גם בהיותו במכון הפתולוגי באבו כביר. ואז שלא כמו באגדות, בחצות אומר רופא המכון "על סמך זיהוי וודאי טל נמצאת בחדר הקירור".
שש שנים 10 חודשים ויומיים הם תקופה ארוכה. בתקופה זו תינוק לומד כבר בכיתה ב'. בני כיתתה סיימו את חובת השרות הצבאי ואחרים מטיסים מטוסי קרב. המחזור של טל החל את חייו העצמאיים ואחרים עומדים לפני סיום לימודי התואר השני. סטודנט לרפואה החל מרפא חולים וטל שלי טמונה בשער הדס, בחיפה, ורק שיח השושנים שלראש מצבתה מצמיח מחזור נוסף של ורדים, ועולם כמנהגו נוהג?
2500 ימים ולילות מאז הועברתי בעל כורחי מחיי שיגרה אל מעבר לגדר ואני בחלקת השכול, נלחם את מלחמת דון קישוט בתחנות הזמן, מנסה להלחם בשכחה ולזעוק את זעקתי האילמת שיש לי בת! ואל לו לעולם לשכוח את טל שלי!
יושב אני בחדרה וכותב את אשר על ליבי. בניסיוני הנואש שוב לשמר ולהעלות את זכרה. והנה מצאתי סיבה להזכיר לכם, אתם הטרודים בחיי השגרה, שהיום לפני .... ומה יהיה ביום ה 3000 שגם הוא יגיע, מה אדלה ממעמקי נשמתי כדי להזכיר לכם אז?
יושב אני כאן בחדרה כשברקע נשמעות נשימותיה של בתי הצעירה שנולדה לפני שנתיים ושמונה חודשים. על טל היא כבר שמעה ואת תמונתה היא מכירה, ובני שיום גיוסו קרב ובא מי ישמור ויגן עליו? כולי תקווה ותפילה שהם יזכו למצות ולחיות את חייהם כאן בארצנו בבטחה ולאורך שנים.

"הולך בין המתים " - אבא אזכרה 7 שנים

האזכרה ליום השנה השביעי נערכה בדיוק באותו תאריך ובאותה שעה בה התרחש הפיגוע הרצחני לפני שבע שנים. אבא של טל החזיר אותנו למה שהתרחש בשעת הלוויות הרבות שנערכו ביום שלמחרת והקריא את מה שכתב מרדכי חיימוביץ.

"עננים קטנים בצורת גמלים בשמיים" - אמא 7 שנים
בעוד שעתיים ניפגש כולנו ב"חדרך" ככה אני קוראת למקום הזה. אני יושבת מול דף ריק שבראשו מתנוססות המילים – משולחנה של טל קרמן – ומנסה לרכז את כל מחשבותיי במשך 7 השנים האחרונות.
כמה רחוקה את וכמה קרובה.
השבוע כשהתחלנו לדבר בבית על האזכרה, ישב גיל והסתכל עלי בעיניו התמימות ואמר: "אמא את יודעת, אני לא אוהב את טל, את אוהבת.
ראיתי את החשש בעיניו מפני הפגיעה בי, כי הרי הוא יודע כמה אני אוהבת.
כששאלתי אותו למה – הוא ענה בצורה ההגיונית ביותר: "אני לא מכיר אותה ואני לא יכול לאהוב מישהו שאני לא מכיר. כמה אמת, כנות ותמימות יש במשפט הזה. ואכן זוהי התגלמות הכאב באובדנך. זכרונות העבר איתך מסרבים להתפוגג. הצורך שלי להמשיך לאהוב אותך נעשה כואב משנה לשנה במיוחד לאור המצב שאת מי שאני אוהבת כל כך. רבים מאהוביי לא יזכו לאהוב.
נפגשים פה מדי שנה בשנה אלו שמכירים ואלו שמוקירים. עדות חיה למה שהיה ואיננו עוד.
אומרים שאין מספיק מילים כדי לתאר את הכאב, השמחה או את חייך, אבל מבחינתי כל המילים בעולם מגלמות מתארות ומזכירות לי אותך. כל מילה מקבלת משמעות של לפני ואחרי. אם פעם ברוש, הדס, שושנים, פרחים, נמלים או אבנים היו מילים משמחות, פתאום היום הן נהפכו למילים עצובות, כי הן מתארות את המקום הזה. הטבע שמספק לי עננים קטנים בצורת גמלים בשמיים מעלה חיוך על פניי – עולם ומלואו מלא בך ורק מילה אחת קטנה ריקה מתוכן – טל.
דבריו של גיל כ"כ נכונים – הרי את זו שיצרת את חייך , אנחנו רק מנציחים את מותך ומלמדים את העולם לאהוב אותך.
אז כן גיל אהובי אני אוהבת את טל ואת דרור ואותך בדיוק באותה מידה ויבוא יום שגם אתה תלמד לאהוב אותה כמונו. לאהוב את האין !  אוהבת אמא

כי בלעדייך, טל , כל העיר הזאת ריקה"   גיל - חבר של טל, 7 שנים

"אין יותר פחד, אין יותר כלום. אני איש קש, אני עץ עקום"
קצת קשה לי להאמין שהייתי בן 17 כשהסתגרתי בחדר ובמשך כמה ימים שמעתי שלושה שירים
ב- Repeat , שירים שאמרו לי עולם ומלואו, ודרכם הצלחתי לעכל את כל מה שעבר על כולנו.
אני בן 24, עוד לא גדול, אבל כבר לא כזה קטן, ובניגוד למה שהאמנתי בימים ההם, עברו כמה ימים רצופים שבהם לא הצפת לי את המחשבות ברגעים הכי פחות צפויים.  אני נכנס לאתר האינטרנט של אבא שלך, ומסתכל שוב ושוב על הסרט עם הפסנתר, ונזכר. בכל מה שהיה, ובכל מה שפספסנו.
אני נזכר, ונזכר. כי בלעדייך, טל, כל העיר הזאת ריקה, והרחובות בה יתומים.

שלום טל
עכשיו חזרתי מהאזכרה שלך,
כבר שבע שנים בתאריך הזה אני מגיע לאזכרה שלך.
אבל היום היה לי יותר עצוב ויותר קשה מהפעמים הקודמות.
אולי בגלל שזה נערך באותו יום ובאותה שעה של הרצח לפני 7 שנים.
אולי בגלל הכתבה שהתפרסמה יומיים אחרי האסון ואביך קרא ומאוד ריגשה אותי.
ואולי בגלל מה שאמר חברך גיל.
ואולי בגלל שבכל שנה אני רואה את אמא של יובל מנדלביץ , כמה קשה לה המעמד הזה.
ואני חושב שאולי אני ועוד כמה אנשים בודדים יודעים באותו זמן שהאישה הזו שמאוד קשה לה, היא גם בסיפור הזה מלפני 7 שנים שקברה את בנה והוא רק בן 14.
והגורל האכזר גרם למשפחות  קרמן ומנדלביץ להכיר.
בדיוק עכשיו בתי שהייתה בת 14 אז,  חזרה הביתה מהאזכרה של חברתה בת כיתתה - אביגיל שנרצחה יחד איתך ועם יובל באותו פיגוע קשה של קו 37.  ואני ובתי מחליפים "חוויות" על האזכרות, כמה שזה עצוב.
מאוד רציתי באזכרה שלך טל, להגיד ולשתף את הציבור שהיה, מה עובר עלי מאז אותו פיגוע, שהשכול הגיע עד לסף פתח ביתי ולשמחתי לא נכנס אלי הביתה.
על אותו יום ושעות קשות שבתי נפרדה מאביגייל בפתח האוטובוס ולאחר מכן פיגוע. ואז זמן ארוך ומתוח איזה אוטובוס נפגע של אביגיל או אוטובוס אחר?
ולאחר מכן עוד זמן ארוך וקשה אביגייל שרדה, אולי רק פצועה .מתח עצום.
ואז בתי מקבלת טלפון ואומרים לה שכנראה יש ילד נוסף מהשכבה באוטובוס - יובל, ושוב מתח וחרדה.
יום אחרי זה ילדים בני 14 צריכים ללכת לבית העלמין כדי לקבור את בני כיתתם והם רק בני 14, מפחיד.
טל אני מאוד מקווה שבפעם הבאה יהיה לי את הכוח לעמוד מול האנשים ולהגיד את הדברים לזכרך.
יהי זכרך ברוך.  שלמה בן - קיקי

" עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף שׁוֹכֵנֶת לַה הַנֶפֶשׁ" - רגע  מתוך 8 שנים בלי טל - אבא
מזה ששה שבועות שאני מנסה להעלות דברים על הכתב לקראת יום השנה השמיני ובכל פעם אני אומר לעצמי שנותר חודש לאזכרה. בכל פעם אני מוצא תירוץ שלא לכתוב, כאילו דוחה את הקץ. הערב חודש לפני האזכרה שלך טל, מצאתי את הרגע לשבת ולהתחיל לכתוב. יתכן שזה אותו סיפור שסיפרתי למיקה לפני השינה, שבקרוב תהייה בת 4. סיפור על ציפור הנפש מאת מיכל סנונית. הסיפור פותח בשורות הבאות:

" עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף שׁוֹכֵנֶת לַה הַנֶפֶשׁ.
אִישׁ עוֹד לֹא רַאָה אוֹתָה ,
אָבַל כּוּלַם יוֹדְעִים שֵׁהִיא קַיֵימֶת.
וְלֹא סְתַם יוֹדְעִים שֶהִיא קַיֵימֶת,
יוֹדְעִים גַם מָה יֵשׁ בְּתוֹכָה."

מיקה לא הבחינה, אך לאחר שורות אלה, כבר לא הייתי איתה, הייתי איתך. כל מילה שקראתי התעמקתי יותר ויותר בנושא ציפור הנפש –כאשר אני בסך הכל מקריא סיפור לפני השינה.
את הסיפור מקדישה הסופרת לילדיה, איזה  צירוף מקרים שגם היא כותבת לטל שלה. אך מאז ה5 למרץ 2003, היום לפני שמונה שנים, מתחבט אני בשאלות הנפש וצירופי המקרים – תשובות לשאלות אין לי.
שמונה שנים טל שאת קבורה כאן בחלקה בשער הדס, ושמונה שנים שאני בכל זאת רואה אותך ביום יום. אם זה מאחורי מסגרת המשקפיים שהרכבת, או המכנס שלבשת, השיער שלך ואפילו דמותך שבאה והולכת ברחוב – ההיגיון אומר שאת כאן כבר שמונה שנים, אך זאת וודאי ציפור הנפש, אותה ציפור מהסיפור, ששוב פותחת את אותה המגירה הכואבת והרטובה מדמעות ולא מוכנה לציית למפקד, לראש. אותו מנגנון שמנסה לשמור על שיגרת היום יום ונועל את אותה המגירה פעם אחר פעם.

לא אשכח את אותו רגע בקיץ השנה על חוף הים כשיצאתי עם מיקה מהים ומרחוק עמדה אותה נערה דוברת אנגלית שנראתה בדיוק כמוך, הספקתי לצלם אותה – אלמלא ידעתי שאת לא עוזבת את המקום הזה, את קברך – הייתי משוכנע שזאת את. היה בי הדחף הגדול לגשת לאותה ילדה אך התגברתי ולא נגשתי אליה, וכי מה לה ולשכול שלי?

2922 ימים חלפו ומה אפשר לחדש מה ניתן לומר שלא נאמר בשנים שחלפו, הרי שמונה שנים זאת תקופה ארוכה, שמונה שנים מבלי לראותך לשמוע את קולך או צחוקך זה בלתי נתפס. המציאות כפתה עלי פרידה כה ארוכה ובלתי נתפסת, פרידה שרק המוות יקטע אותה. ולי לא נותר אלא לראותך בעיני רוחי כאישה בת 26, ולא נותר לי אלא לשער במה את היית עוסקת אילו נשארת איתנו. אילו לא ענית לטלפון ואילו לא נסעת באוטובוס המוות, ואילו ואילו.... אותן שאלות שמעסיקות אותי לשווא מאז אותו יום רביעי מר, היום ששינה את חיי, וחיי כל החברים שבאו גם השנה לזכור אותך כאן ועכשיו.

חברייך לשכבה חלקם סיימו לימודים באוניברסיטה, וחלקם ממשיכים ללמוד, אחרים עומדים בפתחה של תקופה בה הם מקימים משפחה. אך מה יועילו כל התרחישים בדמיוני כאשר כל כולם, אחד לאחד מתנפצים אל מול האבן הקרה שלרגלינו, אל מול מצבתך אל מול המציאות שנכפתה עלי - מציאות ללא טל. ושוב חלפה שנה ומנין הימים הולך ומתארך, וכך יחלפו להם הימים החודשים והשנים וכל שניתן לעשות הוא להתלות בכל שביב זיכרון ולאמץ אותו חזק לליבי ולקוות ששיני הזמן לא יידהו את הזיכרונות.

קסמן של אגדות... אמא אזכרה 8 שנים
טל, שוב הגיע אותו יום בשנה שבו אני לוקחת דף לבן ונקי ומנסה להעביר אליו את מחשבותיי ורגשותיי.
השנה היה לי קשה במיוחד. הרגשתי, שבמשך 8 השנים שבהן נפרדנו ממך באכזריות כה רבה, נאמר כבר הכל. בכיתי, צחקתי, התפללתי, היו רגעים שאפילו האמנתי שהכל רק חלום רע ואת עוד תחזרי אלינו. היו לילות של בכי גדול וימים ארוכים של כאב, של ניסיון להמשיך ולשדר שהכל בסדר והחיים ממשיכים.
והם באמת המשיכו. בשנים הראשונות עדיין דמיינתי אותך חיה בקרבנו. במחשבותיי המשכתי לקנות לך בגדים, להכין למענך את המאכלים שאת אוהבת, לחפש למענך גמלים, להשמיע לך שירים או סתם לשתף אותך בכל דבר שקורה סביבנו. את עדיין המשכת להיות במציאות. ופתאום היום כשלקחתי את העט ליד , גיליתי כי אינני יכולה לעשות זאת יותר.  ההכרה שאת יותר לא חלק מעולם המציאות שלי הכתה בי חזק. ושלא תטעו, אינפוזיית הכאב עדיין מטפטפת את טיפות הרעל שלה – טיפה אחרי טיפה- במשך 8 שנים. היא לעולם לא תתנתק ממני כמו שאת תמיד לנצח תישארי בליבי.
אבל טל, מה שקרה לי השנה הוא שלגבי את הפכת לאגדה.
הסיפור אודותייך הוא סיפור אל זמני – שעברו הופך אותך בעיני , דמות נערצת במציאות.
אגדה, ביכולת להזין את עולמנו, אם רק נראה בה מקור בלתי נדלה של משמעויות.
כל אדם אנושי זקוק לסיפור אגדה כדי לספק לעצמו כלים להתמודד עם מצוקות ופחדים ולספר אודותייך מארגן את מציאות חיי ונותן להם משמעות. גם אם את לא חיה בתוכם סיפור אגדתך יועבר מדור לדור ולעולם לא יישכח.
באנגלית אומרים FARYTAIL – ואכן במשך אותן 8 שנים את הפכת להיות פייה מלאך ילדה שלי. וזה קסמן של אגדות , הן תמיד נשארות גדולות מהחיים וכך גם את – קסם של ילדה.

"מרגיש אני את כובד משקלו של השכול שמונח על כתפי..."  -יום השנה ה - 9
השנה התלבטתי האם לשאת דברים. זאת הפעם התשיעית שכולנו נאספים ליד קברך ומתייחדים עם זכרך. מה אגיד שלא אמרתי בעבר? ומה אחדש לאחר תשע שנים של געגועים? תשע שנים ללא כל חדשה ממך? ובכל זאת היום, חודש לפני יום השנה איני יכול להמשיך לישון ואני מנסה להעלות על הכתב את כל אותן מחשבות המדירות שינה מעיני.
טל שלי, מרגיש אני את כובד משקלו של השכול שמונח על כתפי ככל שהזמן עובר והשנים נוקפות. בימים שאחרי האסון לא הפנמתי את העובדה שיום השנה השמיני יחלוף ולאחריו התשיעי, העשירי וכך ימשיך מניין השנים, ואולי הנחתי שהשנים יקלו להשלים עם האובדן, אך ככל שהזמן חולף הגעגוע מתעצם, הלחימה על כל פרט שבזיכרון נעשית קשה יותר ואת יקירתי, כמו באותם שירים על הנופלים נשארת צעירה בתמונות, חברייך מתבגרים וממשיכים את חייהם.
השנה כמו בשנים הקודמות מביט אני סביבי ומקווה שמספר הנוכחים לא יקטן, ולמרות שחלפו שנים מהיום שהפרידו בינך לבינינו הגיעו לכאן חברים לזכור אותך כאן ליד קברך ביחד איתנו.
טל בתי גם השנה שלחת אותי למקומות שאילו היית בחיים אני לא הייתי מגיע לשם.
השנה מדינת ישראל שלא הצליחה לשמור על חייך, הפרה את ההבטחות שהובטחו כאן, לפני תשע שנים. הבטחות על ידו הארוכה של צה"ל ועל מיצוי הדין עם אותם שפלים שפגעו בך ובשאר ישראלים רק בגלל שאנו חיים במדינת ישראל.  השנה הרגשתי נבגד. השנה נאלצתי לחוות את הרגשת הבגידה והכניעה של ממשלת ישראל לארגוני הטרור. השנה אולצתי לראות את מאות המרצחים, ביניהם את האחראים לרצח שלך, נשלחים אל החופשי בעקבות חוסר האונים שפשט במערכת השלטונית וגרוע מכך במערכת השיפוטית. טל, חוויתי על בשרי את תחושת הכישלון כשלא הצלחתי, אני וקומץ קטן של חברים, למנוע את שחרורם של אותם חורשי רעה, אותם שפלים שבחרו לפגוע בך תלמידת תיכון שכל חייה לפניה. אגלה כאן שבכל אותן שנים שנאבקתי בשחרור המרצחים אכן חששתי מאפשרות זו, וניסיתי להתכונן לקראתה. תחושת הכעס, חוסר האונים, הבגידה, העלבון, חוסר עשיית הצדק, הכניעה ולאחריה שחרור הרוצחים היו מעבר לכל מה שהתכוננתי ותיארתי לעצמי בכל שנות המאבק.
טבע האדם מדחיק תקופות קשות, אני מניח שזאת הגנה המאפשרת לנו לחיות את חיינו. אנו העומדים כאן כולנו קורבנות התקופה ההיא, תקופת הפיגועים. האמת היא שאני חששתי מפיגוע בציר מוריה, ואינני אומר זאת כחכם לאחר מעשה. כאשר שמעתי בפריצה לשידור על פיגוע בחיפה מיד התקשרתי אלייך ואל דרור, הניידים לא פעלו. הייתי משוכנע שאתם בסדר. גם כאשר השעות נקפו, וכאשר שמך לא הופיע ברשימת הנפגעים הוקל לי, לא חשבתי על הגרוע מכל. היום שנים אחרי אותה תקופה כבר אין את הפחד לעמוד ברמזור ליד אוטובוס, שמא יתפוצץ. היום לא חושבים פעמיים באם לצאת או להישאר בבית או להעדיף מקומות שקטים על מרכזים הומים מחשש לפיגוע. את טל לא ייחסת חשיבות לאותן התראות שחיינו איתן באותה תקופה. את חיית את חייך כפי שכל נערה בגילך חיה את חייה. אותך טל לקחה יד זדונית, שלא הכירה אותך, נערה עצמאית, דעתנית ושמחה שעמדה לפני סיום לימודיה וכל החיים לפנייך. נערה שאהבה את החברים, נערה עליזה שהפיצה חום ושמחה. אזכור ואזכיר את חוש ההומור המיוחד שלך, את ההליכה המיוחדת שלך, את העובדה שהצטרפת לשירים שנוגנו ברדיו וידעת את כל מילות השיר, את אהבתך לקריאת ספרים – כמו אותו הארי פוטר עב הכרס, את תנועות האצבעות, ואת צחוקך המתגלגל שנלקח מאיתנו באותו רגע רע ומר. את שיערך הארוך ועיניך הכחולות, ואת אותו נמש שעל מצחך מעל לגבת עין ימין, כל אותם פרטים יחודיים שלך שכה חסרים לי כבר 9 שנים.
בשבוע שעבר התמלאתי גאווה כאשר דרור בישר לי שנבחר לחייל מצטיין בחילו ויומיים לאחר מכן ביום הורים של מיקה עדכנו אותנו על ההתקדמות יוצאת הדופן שלה בגן – מאוד התרגשתי וכמובן שמאוד שמחתי, והמחשבות לאחר מכן נשאו אותי לחשוב היכן את היית היום וכמה נחת את היית מנחילה לי - מחשבות  הם כל מה שנותר לי במציאות שלאחר ה 5 למרץ 2003, בתשע השנים שאת כבר לא איתנו.
לפני שאסיים אשתף את כל הנוכחים ואלה שלא הצליחו להגיע היום ונמצאים לצידנו בכל ימות השנה. מאז 2003 גיליתי פאן אנושי בחברה הישראלי, צד שלא הייתי מודע לו כל השנים שלפני הפיגוע, כל אותם אנשים קרובים ורחוקים שבאמת מנסים ורוצים מעומק הלב  לעזור ולעודד - והאמת היא - זה אכן קצת עוזר. את הכאב איש לא יכול לקחת אך היחס האוהב נוגע עמוק בנימי הלב ומקל במקצת.
טל בתי, אשמע אולי נדוש – אך את חסרה לי מאוד! ככול שהשנים חולפות הגעגוע מתעצם, המאבק בזיכרון שלא לשכוח את כל אותם פרטים קטנים ומיוחדים שהיו רק שלך נעשה קשה מיום ליום.

"אמרו לי שהזמן מרפא – לא את הפצע הזה...." - אבא
עשר שנים מעבר לגדר, טל מה לא נאמר בעשר השנים שעברו ומה יכול אני לחדש היום – שום דבר
זה 10 שנים אני מבקר אותך כאן פעמים בשבוע , והפעם ה 10 שקהל גדול נאסף כאן ביום שישי בשעה 2 להיות יחד איתנו בשעות עוד יותר קשות אלה – באזכרה.
שנים אני תוהה מדוע דווקא ציון יום השנה הרבה יותר קשה, והרי דבר לא התחדש- את לא איתנו, כפי שאת לא איתנו בכל יום אחר, אך גם שאלה זו נשארה ללא מענה.
10 שנים טל שאני רואה אותך בכל מקום ואת לא שם.
10 שנים ואני עדיין לא מפנים ולא רוצה להפנים שאת לא בינינו
מזה 10 שנים שאנחנו מעבר לגדר, גדרות שהוצבו בעל כורחנו.
מזה 10 שנים שבעבורי המספרים 17 37  ו 5 אינם סתם מספרים וספרות. אלה הם מספרים שמחזירים אותי לאותו יום שהסכסוך הפוליטי פגע בנו במלוא עוצמתו.
כמה פעמים יצא לי לפגוש קבוצה של 17 איש ושוב הכתה בי המחשבה שזה מניין ההרוגים בפיגוע – כל כך הרבה אנשים ועולמות.
מיד לאחר הפיגוע פנה אלי אחד ההורים ביגונו ואמר לי חייבים למחוק את המספר 37, נשמע הזוי אך יכולתי להבין לליבו.
וחמש בעבורי מציין עוד חודש בלעדייך.
זוכר אני היטב את החגיגות שחגגנו כאשר החלפת קידומת, מילדה פתאום גדלת וכבר היית גדולה בת 10, לא כך היום – היום עולה בי שוב החשש ומכה בי העובדה שככל שהזמן חולף שיני הזמן נוגסות בזיכרונות – ואת מתרחקת מאיתנו ואני נכנע לשכחה ומאבד את הפרטים הקטנים והייחודים ששמורים רק לך.
מדי יום רואה אני דבר המזכיר לי אותך – כך קרה לי השבוע, ובפעם הראשונה לא חזרתי לראות האם זאת אכן את – המשכתי בדרכי ונתתי לדמיוני להשלים את התמונה – הרי 10 שנים שאת לא כאן ומוחי אינו מקבל את העובדה וממשיך בחיפושיו אחרייך בכל מקום – והאמת, אני שמח לקבל את דרישות השלום ממך.
אמרו לי שהזמן מרפא – לא את הפצע הזה. הזמן רק מעמיק את הפצע ואני לא מאמין שחוכמת החיים מלמדת אותי לחיות אם הכאב והפצע, מנסה אני לעקוף אותו מימין או משמאל – אך הוא נשאר עמוק בליבי.
10 שנים אני חי בשכול, והוא עורב לי בכל פינה. גם ברגעי השמחה, שם בקצה הוא מחכה ומזכיר את העובדה שאת לא איתנו בשמחה. 10 שנים בשכול והוא לא מרפה - הוא מחכה, מכה ותוקף מבלי לתת אזהרה – ואז כמו מעלית עולה האבן בגרון מתחיל המאבק להדחיק את הדמעות – ולהמשיך קדימה, קדימה לאן? למפגש הבא עם השכול? והוא יפרוץ בזמנו החופשי ברגע שאני הכי פחות מוכן, אם זה בשיר שמזכיר לי אותך, חברה שלך שפגשתי או שבריר זיכרון אחר ואפילו פרסומת לרכב שבה מנגנים את השיר שהוקדש לך.

אסיים בתודה, תודה רבה ליפית לדרור ומיקה שאתם איתי.תודה לכל החברים ואותם אנשים טובים אשר מלווים אותי לאורך כל הדרך.במיוחד ב 10 השנים שאני מעבר לגדר. בתקופה זו למדתי להכיר ישראלים ואנשים איכפתים שנותנים את ההרגשה שאני לא לבד, שתומכים ונותנים את הכוח להמשיך הלאה, וכן זה באמת עוזר תודה בעבור התמיכה העידוד וסלחנות תודה לכולכם שאתם איתי.

" הי זה הגמל של טל! "
11 שנים ללא טל,
כבר ימים שאני דוחה את הכתיבה, מעולם זה לא היה קל ובחלוף השנים הכתיבה נעשית קשה אף יותר. נראה כאילו הכל מתכנס לקראת יום השנה. דרור חזר משהייה ארוכה בחו"ל, הודעות על תאריכי אזכרה לשאר חללי הפיגוע נתלו ומועדי האזכרות פורסמו והזמן מתקדם בקצב שלו. את הרי טמונה כאן ואנו כולנו נפגשים כאן כבר בפעם ה 11 לציין את יום השנה. אני שמחפש את המילים המתאימות לכבודך ילדה שלי, מילים שיתארו את האובדן הנורא של ילדתי, ילדה שהיום בת 28 אך כמו בכל הטקסים לזכר הנופלים נשארת ילדה, ילדה בת 17 שנים ו 9 חודשים.
כבכל שנה לקראת יום שנה אני מקווה שהחלקה תתמלא בחברים ובמכרים שיהיו איתנו ביום מיוחד וקשה זה, כמעין הוכחה שאת עדיין חשובה וחסרה לכולנו. היום וגם הערב ההוא טבועים בזיכרוני, אותו ערב חורפי שבו הלכתי אחר ארונך בדרכך האחרונה. ביום שחיי השתנו בעל כורחי ביום בו צורפתי למשפחת השכול. מביט אני היום לאחור ורואה לאיזו דרך ארוכה שלחת אותי מבלי לדעת או להתכוון לכך, אותה דרך בה אני פוסע יום יום בדרך ההנצחה והזיכרון.
עזבת אותנו בגופך כשאת עוד לא בת 18 שנים, כל עתידך לפנייך, עזבת אותנו מבלי להיפרד. רבות דנתי עם עצמי מה החשוב מכל ומסקנתי היא שלאחר מיצוי החיים הזיכרון הוא החשוב מכל. בח"י (18) השנים שנעמת לנו הספקת הרבה מאוד, ילדה אופטימית, חברותית, שמחה ומלאה בשמחת חיים, מיוחדת וייחודית ודבקה בדרכה. אהבת כל כך הרבה דברים ב – 213 החודשים של חייך, אהבת אנשים, חיות אהבת שירים ומוזיקה, אהבת לטייל ולמרוד - חיית את חייך הקצרים בקצב ששמור רק לך. היטיב לתאר את אותו הקצב גיל שכתב שגם בגיל 70 הוא לא יספיק את אשר את הספקת. היום לאחר 132 חודשים לאחר לכתך אני קובע שאת עדיין איתנו. אותו גמל קטן ששרבטת ביומנך נושא את זכרך על גבו ולא עובר יום ואנשים נוספים נחשפים אלייך, אנשים חדשים אנשים שמצרים על כך שלא פגשו אותך פנים אל פנים. זכרך נישא בכל העולם מקצה לקצה ובמזרח הרחוק לפני שבועות מספר ראה מטייל צעיר את הגמל שלך ואמר, " הי זה הגמל של טל! "
הורי זיכרונם לברכה, חינכו אותי שחייבים לשמור על מוסר וצדק ולהיות אדם טוב ותורם לחברה. את היית כזאת. לא כך הם פני הדברים בפוליטיקה. לאחרונה נוכחתי לדעת שכללי המשחק הפוליטי השתנו. שם אין לא מוסר ולא צדק!
על בשרי אני למד כי כללי המשחק הפוליטי ילדתי, שונים לחלוטין מהערכים עליהם גדלתי וגידלתי. המחיר שגבו מאיתנו ב5  למרץ 2003 טל שלי, הוא רק התשלום הראשון. הכאב הצער והתסכול כאזרח במדינת ישראל הם מנת חלקי היומית. אני זועק וזעקתי נמוגה בחלל, איש לא שועה לזעקתי – רק אותו מבט של אמפטיה ומילים נבובות ואותה תזכורת יום יומית, "הי אבא של טל – כללי המשחק השתנו!.... צר לנו אך אנו רצים קדימה", קדימה? לאן אתם רצים? להמשיך חלילה את הניסיונות שלכם על ילדים נוספים, לאן אתם רצים פוליטיקאים חסרי מוסר וחסרי צדק, והרי טל שלי לא נעה זה 11 שנים!
שנים שאני צועד בדרך אליה שלחת אותנו בלכתך, באותו פיצוץ שהרג אותך וחלקים מאיתנו, פיצוץ שרסיסיו ניתזו לכל עבר וממשיכים לפגוע שוב ושוב. בתחילת דרכי כהורה שכול קיוויתי שהזמן ירפא או יקהה את הכאב והאובדן – לצערי טעיתי, אפילו הזמן אינו מרפא.
טל נלקחת מאיתנו לפני 11 שנה מבלי להיפרד, אינני יודע מהיכן שאבתי את הכוחות להמשיך את חיי בלעדייך. השנה בעקבות הניתוח, הפנמתי שאנו חיים את חיינו יום אחרי יום. כמו שהנהר הגדול בעולם מורכב מטיפות, כך אנו חיים את חיינו, הכאב והצער מטפטפים יום אחרי יום ואת מנת השכול אנו מקבלים במינון יומי מתמשך. בטוח אני שרק בעזרת הקרובים והחברים אנו שורדים את התקופה מאז נלקחת מאיתנו. אסיים בתודה גדולה לכל החברים שבחרו להיות איתנו היום ולכל החברים שתומכים בנו

וזוכרים אותך כל השנה.

" אך למה זה אמא, למה בוכות הדמעות בעצמן?" - אמא, אזכרה 15 שנים
 

"אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
אך למה זה אמא, למה 
בוכות הדמעות בעצמן"

אין כמעט ילד במדינתנו שלא גדל על השיר הזה, ואין כמעט מבוגר שלא עלתה במחשבתו השורה הזאת במשך חייו. טל הייתה פורצת בבכי מהיום הראשון שהקראתי לה אותו (זה היה בערך בגיל שנתיים או שלוש) והמשיך לגרום לה לבכות עד ליומה האחרון.
"למה נורית עזבה את דני" היא הייתה בוכה ואני הייתי צוחקת- "נו מה"- הייתי אומרת לה- "יהיו לדני חברים אחרים". אבל היא הייתה מתעקשת. "זה לא סוף טוב ואני לא אוהבת סוף לא טוב".
אומרים שלכל דבר יש משמעות בחיים, לפעמים היא לא תהיה גלויה לעין אך בשלב זה או אחר נבין אותה... אז במחשבותיי, המשמעות לסוף לא טוב הייתה קיימת, אמנם עם קושי מסויים אבל פתירה. עדיין לא הבנתי מה המשמעות של סוף לא טוב. סוף לא טוב ללא סוף.
בלי סוף לאהבה, בלי סוף לדמעות, בלי סוף לריקנות או לעצב ובלי סוף לגעגוע. לא הבנתי אפילו את המשמעות של המילה סוף.
סוף של פוטנציאל, סוף של המשכיות, סוף של עתיד וסוף של להיות אמא שלך כפי שהכרתי.
החיים של נערה בת 17 הם אקטיביים, דינמיים, רבי ממדים ומשתנים כל הזמן ואני בתור אמא חייתי בתוכם. תפקידי היה ברור משפיע ומושפע מחייך. היתה לי בלעדיות של להיות אמא שלך ולך היה את המונופול לחיות את חייך ולבחור את בחירותייך. ואז הגיע הסוף. ואני נותרתי רק עם המילה אמא. מילה שהפכה בשנייה אחת לריקה מתוכן. מילה שעם השנים מצאה את מקומה מחדש בעולם מקביל לעולם בו אני חייה את חיי היום יום. העולם הפנימי שלי. בעולם הזה אני עדיין מנהלת יום יום מערכת קשרים ענפה איתך. בעולם הזה את ואני ביחד. צוחקות, מתלבטות, רבות, משלימות, יוצאות לסרט, מתחתנות, מבשלות ביחד, מדברות בטלפון, שולחות ווטסאפים, נפגשות ונפרדות כל יום מחדש.
חייך משולבים בחיי באופן מוחלט ואיש אינו יכול לקחת ממני את היותי אמא שלך, גם לא הסוף. ובעולם המקביל, במציאות, את כבר לא שם ואין ביכולתי לחיות איתך ודרכך. המציאות התחלקה לה לשניים, אלו שזכו להכיר ולאהוב אותך בזכות עצמך ופועלך ואלו שהכירו אחרי, אך לא זכו- הם נפגשו רק עם סוף.
ובנקודה זו ממש מתרכזת ומצטמצמת מהות קיומך, אין איש בעולם שיכול לחיות את חייך במקומך או להכתיב את סיפורם בלעדייך.
ההנצחה מקבעת אותך בעבר והדמיון הכלי היחדי שמאפשר להמשיך איתך מתעתע. ואני אמא שלך חיה בין קיבעון לבין תעתוע, אז למה אמא למה יורדות הדמעות מעצמן.
אולי, כי זו הדרך היחידה שנותרה לי להשקות ולהפריח את האהבה הרבה שלי אלייך, את הקיבעון, את הדמיון את הסוף. הסוף הלא טוב, וכן טל, גם אני לא אוהבת סוף לא טוב.

מנסה להשאיר אותך איתנו כאן בין החיים" - אבא, אזכרה 16 שנים

יום השנה ה 16 קרב ובכול שנה אני מחפש אחר המילים הנכונות .
נראה שהשנה אינני מצליח למצוא אותן. רגע ממנו חששתי כל השנים .
בניסיון למקד את דברי השנה, פתחתי בפעם הראשונה ספר אשר החל במשפט: ״האם אי פעם חשתם לא רק תרים לשווא אחרי המילים הנכונות, אלא אפילו מבולבלים ולא יודעים כיצד לחשוב ולהרגיש?״ ... ומשם ממשיך הספר . אז כן, אני בנקודה הזו .
אני חושש שמאז שנלקחת מאיתנו, אני במרוץ תמידי ולא מצליח לשבת לרגע ולזקק את רגשותיי. בימי ראשון ורביעי כאשר אני כאן לידך, לעיתים נדירות התיישבתי כאן על האבן למרגלות קברך לקחת פסק זמן .
אני מגיע לכאן מנקה, משקה, מטפל בקבר אך לא יושב וחושב .
העובדה שאני בקשר רציף איתך כל הזמן ובכל מקום בו אני נמצא, לא שחררה את הצורך הפיזי להיות רק איתך .
במחשבותיי ובניסיון להסביר לעצמי הגעתי למסקנה שהסיבה היא הכאב והפחד מהכאב. מפגש מתוכנן פנים אל מול פנים מאותו כאב השכול, כאב ומחנק המלווה אותי מאז החמישה למרץ 2003, כאב שפורץ בכל פעם באופן עצמוני, ללא הכנה .
אני מאוד חושש שאם אעצור לרגע אינני יודע כיצד אעמוד במשימה .
ואכן כיצד יכול אב להשלים ולהפנים שבתו נרצחה כאן בחיפה מידי מחבל והיא איננה בין החיים?
אני ממשיך לחיות גם את חייך, ומניח שכמו מרבית מבנות חברי היום, את היית אמא ואותי מצרפת למועדון הסבים .
כאשר עוברת לידי בחורה בגיל ה - 30 רואה אני בעיני רוחי אותך. וכך באחד הימים על שפת החוף, שם אני מרבה לשהות לאחרונה, ניגשה אלי בחורה, דוחפת עגלה ובעגלה ישבה תינוקת עם תלתלים ועיניים כחולות, ממש כמוך .
אותה בחורה לפתע ברכה אותי לשלום, ולפני שהספקתי לתהות לפשר הפגישה, היא המשיכה וסיפרה שהיא שמעה עלי, ממך. כן, אתן ישבתן יחד על ספסל הלימודים והיא הוסיפה ואמרה שמדי פעם סיפרת לה עלי. הייתי המום ומאוד נרגש. הענקתי לה את הגמל מהמתכת שהיה בתיקי, אותו גמל שמאז ה 5 למרץ ההוא - נקשר לשמך .
הבטתי בה שוב ובקשתי רשות לחבקה. היא הסכימה ונפרדנו לשלום .
פגישה, חצי פגישה כמילות השיר, פגישה שלא אשכח. שמחתי מאוד שהיה לה האומץ לגשת אלי ולחלוק איתי את הסיפור, והרי באותה המידה יכלה גם להמשיך לדרכה. כך קיבלתי דרישת שלום חמה ממך וכך ללא כל הכנות קפץ עלי השכול .
שכול שבו אני חי ואליו אני מנסה להתכחש .
טל, אני חי ומתגעגע .
מזה שש עשרה שנה שאני מרכיב את משקפי השכול ודרכם אני רואה את העולם והסובבים אותי בעצב ובשמחה .
ראיית עולם ונקודת מבט שנכפתה עלי לאחר שנלקחת מאיתנו .
שש עשרה שנה של חיים לצד מסלול מקביל ווירטואלי בו אני חי את חייך .
שש עשרה שנה בהן אני מנסה להשאיר אותך איתנו כאן בין החיים .
אסיים במשפט בו אני חותם את התכתובות של:  כל עוד זוכרים את טל, היא עדיין בחיים!

"עברו 20 שנה מאותו יום בלתי נשכח..." - אבא
 

שוב מגיעה התקופה ושוב מגיע אותו הרגע שנגמרו התירוצים ואני יושב בלב כבד לכתוב לך.

עברו 20 שנה מאותו יום בלתי נשכח. אך גם לאחר 19 שנים הכתיבה לא נעשית קלה יותר להיפך. כאשר אני כותב סיפרה בלתי נתפסת זו, עולים בזכרוני אותם פרטים מהיום בו חיפשתי אותך בין הנפגעים. שיחות טלפון עם אמא, החיפוש ברמב״ם ובבית החולים כרמל, הנסיעה במונית לאבו כביר, ההמתנה עם עשרות המשפחות המודאגות, ולבסוף הכניסה לחדר הרופא אשר אישר את העובדה שלא נוכל לחבק אותך יותר.

את פגישתנו האחרונה ביום שני ה – 3.3.2003, היום הקבוע בו נפגשנו ובילינו בכל שבוע, זוכר אני לפרטי פרטים. בבית רקדנו כשברקע שר פוליקר את השיר שאהבת ״חופשי זה לגמרי לבד״. אחר כך הארוחה במסעדת הבוקרים - בזמן שהמתנו למנות, הראית בגאווה את כל כרטיסי הפלסטיק בארנקך, ואז גם ניסינו להבקיע שער בין האצבעות עם קליפות בוטנים. הפרידה החטופה שם ברחוב יקינטון, ליד הכיכר, ליד הבית של החברה שלך, גם היא נחרטה בזכרוני והפכה למקום שבכל פעם שאני חולף בו, אני נזכר.

וזהו מאז לא נפגשנו יותר.

שיחזור שחוזר על עצמו שנה אחר שנה, אותם רגעים אחרונים בהם בילינו יחד, ואני נאחז בכל פרט ופרט.

כמה טוב שלא ידעתי שאלה הם הרגעים האחרונים שלנו יחד.

מוזרה היא התחושה של יום השנה ה 20 , ובכל זאת היא אחרת. למעשה לא השתנה דבר פרט לשנה נוספת בלעדייך, החוסר בך שחשתי ביום השנה ה-19 הוא הרי אותו חוסר שארגיש גם בשנה הבאה, אך למוח דרכים משלו, והתחושות הן עזות ובלתי נשלטות.

לאחר 20 שנה קשה לי אף יותר לזכור דברים שאב שותף להם בחיי היום יום של בתו. כמו הצחוק או אפילו חיוך, שטויות שהיית שולפת מידי פעם, הריח שלך ואפילו שיערך שנשר פה ושם. אין לי את זה ממך יותר.

בסירטונים נשארת בת 17 וקצת ובתמונות קפאת במקומך. היום אני ממשיך לקבל דרישות שלום מסתוריות ממך. לפעמים תנועה של דרור או של מיקה מזכירות לי את אותן התנועות שלך. ברחוב, לעיתים אני נתקל בזווית העין בילדה שמזכירה לי אותך, משקפיים, או תווי פנים. נעלי ד"ר מרטין שחורות שולחות גם הן ד"ש ממך, גם נעלי סקצ'רס שאהבת מזכירות לי אותך, ואזכיר גם את באטמן בשחור צהוב, חולצה איתה ניגנת בפסנתר והקטע מופיע באתר לזכרך.

בתקופה האחרונה לאחר חידוש האתר לזכרך, קראתי שוב את חלק מהמילים שנכתבו אלייך לאחר לכתך. מילים שחדרו עמוק ללב וחנקו את גרוני גם לאחר כל כך הרבה שנים. אין לי ספק שמילים הן כוח, מילים הן עוצמה.

 

לפני כשבוע שמעתי את השאלה:

אנחנו לא צוחקים מאותה בדיחה, אז למה אנחנו בוכים פעם אחר פעם?

תשובה טובה אני לא מצאתי אבל את טל בתי, בת ה-18 יומיים לפני לכתך מצאת דרך להתמודד עם שאלה זו.

וכך כתבת בדיוק היום לפני 20 שנה:

"אנשים נוטים לזלזל בשמחה ואני חושבת שאני יודעת למה.

כי כשאתה שמח, אז לא אכפת לך למה אתה שמח אז אתה לא מתעסק בזה יותר מדי.

וכשאתה עצוב, אתה כל הזמן חושב על זה ומנתח למה אתה עצוב,

במקום לעזוב את זה בשקט ולתת לזה לעבור ולהיות שוב שמח.

אני מאושרת בלי סיבה וגאה בזה".

"אין הכנה לחיי הורה שכול והזמן מוליך אותי בדרכיו...." - אבא ( מרץ 2024)
 

ושוב אני כותב לך, זו הפעם ה 21 שאני כותב ויודע שתשובה לא אקבל.

אני מנסה שלא להיות שבוי במספרים אבל זה חזק ממני והמוח אינו מעכל שבפעם האחרונה נפגשנו לפני 7676 ימים מבלי אפילו להיפרד. שלום שלום ונפגש ביום שני הבא.

את ירדת ברחוב יקינטון לבקר חברה ואני נסעתי הביתה, אך יום שני הבא מעולם לא הגיע.

אנו חיים את חיי היום יום וכלל לא שמים לב כיצד הזמן חומק. רק לאחר מאורעות מסוימים אנו עוצרים ומבינים כמה חווינו מאז העצירה הקודמת.

השנה שעברה הייתה השנה ה-20 בלעדייך.

אין הכנה לחיי הורה שכול והזמן מוליך אותי בדרכיו.

בשנה שחלפה עלו במוחי שאלות שרק בחלוף הזמן מתפנים לבחון אותן.

העובדה שנהרגת בפיגוע טרור באוטובוס, בדרכך מבית הספר הביתה, היא בלתי נתפשת. חזרת מיום לימודים רגיל ולא הגעת הביתה.

כך קרה גם השנה למאות ישראלים שגם הם היו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.

השנה לאור האבל הלאומי המתמשך, קשה היה לי אפילו למצוא את הזמן להתנתק מהמציאות ולהיות רק איתך,
לכתוב רק לך.

ה"תחרוטל", מפגש השחייה לזכרך התקיים השנה ב 6 לאוקטובר.

למרות אי הודאות והקשיים הכרוכים במפעל הנצחה שנתי, גם השנה בעזרתם של חברים התקיימה ה"תחרוטל" כרגיל, ביום שיש חול המועד סוכות. בתום היום לאחר שסידרתי את המדליות, הכרזות ושאר פריטים לקראת השנה הבאה, צפיתי במאות תמונות וחייתי שוב את ה"תחרוטל" - מיינתי את התמונות בערב על מנת לשלוח למשתתפים. במוצאי שבת, שעות ספורות בלבד לאחר סיום ה"תחרוטל"  חשתי שלא בנוח לשתף את התמונות.

ישראל הייתה כבר בעידן אחר.

בדומה לחיי ביום הפיגוע, בבוקר קמתי ליום שגרתי שבסופו נתבשרתי על מותך.

מאז ה 7 לאוקטובר אני חי מחדש את התקופה שלאחר הפיגוע, אך מזווית ראייה של 20 שנה אחרי.

חווה אותה שוב, יחד עם המשפחות שהטרור פגע בהן.

שומע את סיפורים על חוסר ודאות - חווה שוב את רגעי התקווה בזמן שחיפשתי אותך בבתי החולים משוכנע שאת בסדר ורק לא עונה לנייד.

סיפורי הורים השנה שלא אפשרו להם לזהות את יקיריהם, מזכירים לי שגם לי לא נתנו לראות אותך במרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כאביר.

עד היום אינני מבין מדוע,  רגע לפני סגירת ארון הקבורה ראיתי אותך, תמונה הצרובה בזכרוני.

ימים לאחר פרוץ המלחמה פקדתי את קברך בחלקה וראיתי שנחפרים קברים חדשים.

ברגע הראשון הייתי מופתע, לא הפנמתי את העובדה, אך מהר מאוד הבנתי שחללי טרור נוספו לחלקה.

חפירת הקברים הכתה בי חזק. שלב בתהליך ההכרה שזה הסוף, הרגע הנורא של הטמנת היקר מכל בתוך האדמה.

התנגשות אדירה בין הרגש שלא מקבל את העובדה, מסרב להפנים - ומנגד המציאות הנוראה.

עלו הזכרונות מה 6 למרץ 2003, בשעה 17:00, את היית האחרונה להיקבר באותו היום.

הגענו לכאן והכל היה מוכן, הקבר התאורה המיקרופונים, שלב נוסף לצירופנו למשפחת השכול.

השנה ראיתי את התהליך חפירת הקברים, שלב אליו לא נתתי את דעתי אז ב 2003.

בבשורת איוב, סערת רגשות שפתאום צפה ועלתה, הידיעה שכאן עוד מעט יטמן ילד נוסף.

חשבתי על ההורים שצורפו השנה לחלקת חללי הטרור, וחייתי שוב את אותם ימים ראשונים כאשר אני צורפתי לשכול.

שלטי הבחירות המקומיות על גבי האוטובוסים השנה החזירו אותי לאוטובוס 37 המפויח ב 2003 עם תמונת המועמד לראשות העיר עליו.

גם הטקסים לזכר החללי ה 7 לאוקטובר החזירו אותי לתקופה ההיא.

רבות חשבתי האם בכלל ומה אני יכול לעשות על מנת להקל.

האם ניסיון החיים שלי ושיתופו יכול לעזור לאחרים?

נכון, החברה והחברים מחבקים ומנסים להקל, אז וגם היום, עובדה שללא ספק עוזרת מאוד בהתמודדות עם חסרונך, אך בסופו של יום אני לבד עם המחשבות והרגשות, צועד את צעדי בשכול.

הדיווחים בחדשות על המשלחות להאג ולארה״ב החזירו אותי לימים בהם נשלחתי לייצג את ישראל בתביעה נגד הקמת גדר ההפרדה ב 2003 2004

עשיתי כל שיכולתי על מנת לחשוף אותך טל לעולם.

נזכרתי במסיבת העיתונאים הראשונה מול אולם מלא כתבים זרים, כאשר כל הכישורים שלי הם רק שאני אבא של טל.

אני מבין היטב את הרצון לפעול, לעשות הכל, כפי שאני פעלתי, אך בתוכי אני מודע כיום למגבלות.

היום מתסכלת אף יותר התחושה שהמאבק של שנים של ה"יוסים"  ושלי נגד שחרור מחבלים הסתיים באוקטובר 2011 . 
לא הצלחנו למנוע את שחרור הרוצחים.

היום אני יודע שאז הונחו היסודות למתקפת הטרור בדרום.

היום שוב אנו מתמודדים עם הפנים והשמות של הקורבנות אל מול אותם קורבנות עתידיים ללא שמות וללא פנים.

עברו 21 שנים מאז פגישתנו האחרונה, ואני לצערי, חי על בשרי את האמירה, שההיסטוריה חוזרת.

טל שלי נולדת לפני 39 שנה, שינית את חיי מהיום שהגחת לעולם.

שינית ונגעת בכל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם, את לא בינינו אבל את איתנו.

אוהב ומתגעגע אבא.

"קשה לי שלא לחשוב ולדמיין לאיזו אישה היית יכולה להפוך..."  אמא  (מרץ 2024) 

 

את הדברים הטובים ביותר והיפים ביותר בעולם אי אפשר לראות וגם לא למשש, יש להרגיש אותם בלב - כך כתבה הלן קלר, אישה שהשאירה חותם בעולם.

היום הוא יום האישה , קשה לי שלא לחשוב ולדמיין לאיזו אישה היית יכולה להפוך. אני רק יכולה להרכיב בדמיוני מכלול תכונות שהספקתי להכיר עוד בטרם הפכת לכזאת.

נערה - אישה, כך נפרדתי ממך. נדיבת לב, אופטימית ללא תקנה, יצירתית עליזה ומתלבטת ברזי העתיד. סקרנותך לקצב היקום הפועם וההנאה שלך מהם בלטו כבר אז.

היום היית אמורה להיות אישה בוגרת. אולי עם משפחה , אולי יוצרת ואולי סתם מסתובבת בעולם וחוקרת.

נהנית מעניין קטן כגדול מנווטת את חייך בין אירועי החיים. בעיני רוחי, את בטוח היית משאירה חותם וכובשת את העולם, את שלי כבשת במלואו.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. כל שנה אני שוב עומדת פה ומחפשת את המילים שנגמרו כבר מזמן.

השנה זה קשה מתמיד. מילים רבות כל כך של עצב וכאב נתפסו ומרעידות את עולם כולנו מדי יום ביומו.

קשה להתעלם ממאורעות חמשת החודשים האחרונים שתמונות המשפחות האבלות, הקרועות והחטופות זועקות מול עינינו.

קשה להתעלם שאפילו ל׳׳בית שלך׳׳ כפי שאני קוראת לו, נוספו שכנים חדשים והחלקה נהפכה צפופה, קודרת ושחורה עוד יותר.

קשה להתעלם מהפחד שמתגנב מידי פעם לעתידנו וחוסר האונים שורר בעולמנו.

ואז גיליתי שאני עדיין מקבלת ממך משהו.

‏דווקא כאן , במקום העצוב הזה, חסר שמחת החיים, אני מוצאת שקט.

‏כאן העבר והדמיון שולטים. העבר של ילדה-אישה שרק רצתה לכבוש את העולם.

‏לכאן לא חודרות קולות המלחמה, לא חרדות העתיד, לא רוע, או פוליטיקה מזוויעה.

‏כאן אני מסוגלת בזכותך, לדמיין את מה שאי אפשר לראות או למשש אותך.

‏איתך אני מוצאת את הלב וביחד אנחנו מפליגות לעולם דמיוני, שבו רק אני מדמיינת אבל בזכות אותה נערה-אישה שהיית עולם אופטימי ושמח. עולם העבר.

‏וגם אם זה רק דמיון , או שקר המוות אני כאן מרגישה.

‏כי כמו שאמרה הלן קלר - את הדברים הטובים ביותר מרגישים בלב.

‏אוהבת אמא

bottom of page