"אין הכנה לחיי הורה שכול והזמן מוליך אותי בדרכיו...." - אבא ( מרץ 2024)
 

ושוב אני כותב לך, זו הפעם ה 21 שאני כותב ויודע שתשובה לא אקבל.

אני מנסה שלא להיות שבוי במספרים אבל זה חזק ממני והמוח אינו מעכל שבפעם האחרונה נפגשנו לפני 7676 ימים מבלי אפילו להיפרד. שלום שלום ונפגש ביום שני הבא.

את ירדת ברחוב יקינטון לבקר חברה ואני נסעתי הביתה, אך יום שני הבא מעולם לא הגיע.

אנו חיים את חיי היום יום וכלל לא שמים לב כיצד הזמן חומק. רק לאחר מאורעות מסוימים אנו עוצרים ומבינים כמה חווינו מאז העצירה הקודמת.

השנה שעברה הייתה השנה ה-20 בלעדייך.

אין הכנה לחיי הורה שכול והזמן מוליך אותי בדרכיו.

בשנה שחלפה עלו במוחי שאלות שרק בחלוף הזמן מתפנים לבחון אותן.

העובדה שנהרגת בפיגוע טרור באוטובוס, בדרכך מבית הספר הביתה, היא בלתי נתפשת. חזרת מיום לימודים רגיל ולא הגעת הביתה.

כך קרה גם השנה למאות ישראלים שגם הם היו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.

השנה לאור האבל הלאומי המתמשך, קשה היה לי אפילו למצוא את הזמן להתנתק מהמציאות ולהיות רק איתך,
לכתוב רק לך.

ה"תחרוטל", מפגש השחייה לזכרך התקיים השנה ב 6 לאוקטובר.

למרות אי הודאות והקשיים הכרוכים במפעל הנצחה שנתי, גם השנה בעזרתם של חברים התקיימה ה"תחרוטל" כרגיל, ביום שיש חול המועד סוכות. בתום היום לאחר שסידרתי את המדליות, הכרזות ושאר פריטים לקראת השנה הבאה, צפיתי במאות תמונות וחייתי שוב את ה"תחרוטל" - מיינתי את התמונות בערב על מנת לשלוח למשתתפים. במוצאי שבת, שעות ספורות בלבד לאחר סיום ה"תחרוטל"  חשתי שלא בנוח לשתף את התמונות.

ישראל הייתה כבר בעידן אחר.

בדומה לחיי ביום הפיגוע, בבוקר קמתי ליום שגרתי שבסופו נתבשרתי על מותך.

מאז ה 7 לאוקטובר אני חי מחדש את התקופה שלאחר הפיגוע, אך מזווית ראייה של 20 שנה אחרי.

חווה אותה שוב, יחד עם המשפחות שהטרור פגע בהן.

שומע את סיפורים על חוסר ודאות - חווה שוב את רגעי התקווה בזמן שחיפשתי אותך בבתי החולים משוכנע שאת בסדר ורק לא עונה לנייד.

סיפורי הורים השנה שלא אפשרו להם לזהות את יקיריהם, מזכירים לי שגם לי לא נתנו לראות אותך במרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כאביר.

עד היום אינני מבין מדוע,  רגע לפני סגירת ארון הקבורה ראיתי אותך, תמונה הצרובה בזכרוני.

ימים לאחר פרוץ המלחמה פקדתי את קברך בחלקה וראיתי שנחפרים קברים חדשים.

ברגע הראשון הייתי מופתע, לא הפנמתי את העובדה, אך מהר מאוד הבנתי שחללי טרור נוספו לחלקה.

חפירת הקברים הכתה בי חזק. שלב בתהליך ההכרה שזה הסוף, הרגע הנורא של הטמנת היקר מכל בתוך האדמה.

התנגשות אדירה בין הרגש שלא מקבל את העובדה, מסרב להפנים - ומנגד המציאות הנוראה.

עלו הזכרונות מה 6 למרץ 2003, בשעה 17:00, את היית האחרונה להיקבר באותו היום.

הגענו לכאן והכל היה מוכן, הקבר התאורה המיקרופונים, שלב נוסף לצירופנו למשפחת השכול.

השנה ראיתי את התהליך חפירת הקברים, שלב אליו לא נתתי את דעתי אז ב 2003.

בבשורת איוב, סערת רגשות שפתאום צפה ועלתה, הידיעה שכאן עוד מעט יטמן ילד נוסף.

חשבתי על ההורים שצורפו השנה לחלקת חללי הטרור, וחייתי שוב את אותם ימים ראשונים כאשר אני צורפתי לשכול.

שלטי הבחירות המקומיות על גבי האוטובוסים השנה החזירו אותי לאוטובוס 37 המפויח ב 2003 עם תמונת המועמד לראשות העיר עליו.

גם הטקסים לזכר החללי ה 7 לאוקטובר החזירו אותי לתקופה ההיא.

רבות חשבתי האם בכלל ומה אני יכול לעשות על מנת להקל.

האם ניסיון החיים שלי ושיתופו יכול לעזור לאחרים?

נכון, החברה והחברים מחבקים ומנסים להקל, אז וגם היום, עובדה שללא ספק עוזרת מאוד בהתמודדות עם חסרונך, אך בסופו של יום אני לבד עם המחשבות והרגשות, צועד את צעדי בשכול.

הדיווחים בחדשות על המשלחות להאג ולארה״ב החזירו אותי לימים בהם נשלחתי לייצג את ישראל בתביעה נגד הקמת גדר ההפרדה ב 2003 2004

עשיתי כל שיכולתי על מנת לחשוף אותך טל לעולם.

נזכרתי במסיבת העיתונאים הראשונה מול אולם מלא כתבים זרים, כאשר כל הכישורים שלי הם רק שאני אבא של טל.

אני מבין היטב את הרצון לפעול, לעשות הכל, כפי שאני פעלתי, אך בתוכי אני מודע כיום למגבלות.

היום מתסכלת אף יותר התחושה שהמאבק של שנים של ה"יוסים"  ושלי נגד שחרור מחבלים הסתיים באוקטובר 2011 . 
לא הצלחנו למנוע את שחרור הרוצחים.

היום אני יודע שאז הונחו היסודות למתקפת הטרור בדרום.

היום שוב אנו מתמודדים עם הפנים והשמות של הקורבנות אל מול אותם קורבנות עתידיים ללא שמות וללא פנים.

עברו 21 שנים מאז פגישתנו האחרונה, ואני לצערי, חי על בשרי את האמירה, שההיסטוריה חוזרת.

טל שלי נולדת לפני 39 שנה, שינית את חיי מהיום שהגחת לעולם.

שינית ונגעת בכל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם, את לא בינינו אבל את איתנו.

אוהב ומתגעגע אבא.

​

​

​